דפי הנצחה

קורות חיים של חברתנו היקרה מרים הראל
מרים נולדה בשנת 1935 ברוסריו, ארגנטינה. בת בכורה להוריה נעמי ושמואל, למשפחה הצטרפו בהמשך יהודית ואפריים. עד גיל 15 חיה מרים כמו מלכה בחיק משפחתה האמידה בארגנטינה, בבית עם משרתים. כשהייתה בת 15 עלתה המשפחה לישראל והצטרפה לקיבוץ גן שמואל, שם היו אחיה של אימה נעמי , בו חברה מרים לחברת הנוער.
לברעם הגיעה במסגרת גרעין שלהבת שהיה ידוע בחברותיו היפות שהיא הייתה אחת מהן.
משה הראל (חבלן) היה נהג משאית, ופעם אחת חזרו בני גרעין שלהבת במשאית שלו והוא הזמין אותה לשבת בקבינה וכל השאר היסטוריה...
משה נשא את מרים על כפים והעניק לה חיים נפלאים, האהבה בניהם פרחה ושגשגה, הוא לקח אותה להצגות, פסטיבלים, וטיולים ברחבי הארץ והעולם, היה מביא לה מסיוריו עם המקהלה חולצות לבנות עם צווארון תחרה, קרמים ותכשיטים.

מרים ומשה טיפחו את משפחתם, ולהם נולדו ירון בשנת 1957, צור בשנת 1961 , עדי בשנת 1965 ואורן בשנת 1971 . מרים ומשה זכו ל-11 נכדים ולאחרונה נולד הנין נבו. נכדיה היו מחוברים אליה היא קיבלה אותם כפי שהם, ללא שיפוטיות, בתמיכה ובחיבוק.
את עבודתה בברעם התחילה במטע, בהמשך קיבלה את דין התנועה ויצאה ללימודי הגיל הרך באורנים. היא הייתה מטפלת תינוקות מיתולוגית, מסורה ואהובה. היא ריכזה את הגיל הרך, הייתה סדרנית עבודה, ועבדה בקומונה. לימים סיפרה איך נאלצה לתת את החולצה הרקומה האהובה עליה, מארגנטינה, לקומונה המשותפת שלנו, כשהגיעה לברעם...
בהמשך עברה לאלכם לבקרת איכות והרכבה ידנית ועבדה שנים רבות במחלקה של נורית גולן בנעימות ובסבלנות. היא אהבה לבוא, הרגישה משמעותית ותורמת, והייתה חלק מצוות עובדות מסור ונאמן של ותיקות ברעם שעבדו מעל 10 שנים במחלקה חשובה זו.
מרים הייתה משפחתית וביתית, היא טיפחה את הבית בטוב טעם. בימי שישי היו מפה לבנה, ונרות שבת על השולחן וסביבו התכנסה המשפחה לקפה ועוגה שאפו היא או סבתא נעמי...
הייתה הקפדה על זמן משפחה, פסח נחגג לסרוגין ברעם ואצל אחותו של משה, פסח כהילכתו, בנגינה ושירה. כמו כן כל שנה המשפוחה הייתה יורדת לסיני.

בבית אהבו לאכול אוכל שהזכיר את הבית בארגנטינה, אמפנדס (כיסוני בשר), וצ'ורוס –(קינוח גלילי מבצק מטוגן) וכמובן עוגיות אלפחורס במילוי ריבת חלב תוצרת בית שהכינו סבתא נעמי בעזרת מרים.
כשיצאה לפנסיה הייתה פעילה במועדון סבאבא, בחוגי פסיפס עם שלומית, שם יצרה עם אנוש נכדה, שולחן שנמצא בביתה. כמו כן היא השתתפה בחוגי תנועה רבים בסבאבא ואהבה את החברותא.
מרים הייתה נוחה נעימה, קראה ספרים, ואהבה לצפות בערוצי הטבע, והטיולים.

אחרי מותו של משה בו טיפלה במסירות אין קץ, היא המשיכה להתגעגע ולציין באירועים משפחתיים, שחבל שהוא לא איתנו.

הפינוי היה עבורה מכה לא קלה, כמו גם התחלפות המטפלות בעיקר זו האחרונה...
ילדיה ונכדיה שיכלו, הגיעו וטיפלו בה במסירות רבה, ביקרו באופן קבוע, הוציאו אותה לטיולים ומסעדות, גם כשהייתה במלון קיסר בטבריה. הם השתדלו והצליחו להנעים את זמנה.
לאחרונה, לאחר שביקשה "אסאדו", היא זכתה למפגש משפחתי מיוחד בקיבוץ אלומות, בו גילגלה ספרדית עם בעל הבית שהכין את הבשר בדיוק כמו שהיה בילדותה וגם את רוטב הצימצ'ורי, שהזכיר לבני המשפחה את הפיקניקים ביער האלונים בימי העצמאות.

מרים שהייתה נעימה, יפת מראה, בעלת מאור פנים, ראיה וחשיבה חיוביות. היא זכתה לחיים טובים, למשפחה מסורה ולבית תומך –
יהי זיכרה של חברתנו היקרה מרים כתוב וחתום בתולדות ברעם
יהי זיכרה ברוך
*** ****

 

אמא אהובה ויקרה - 
אומרים שחשוב להיפרד לפני הסוף. אז באמת הצלחנו כל האחים להיפרד. אפילו נפרדת בסוג של נגיעה מאורן כשהוא מדבר אליך דרך המסך ואת הושטת יד למסך.
אבל הפרידה מתחילה הרבה לפני. בכל יום שעובר יש פרידה ממשהו שלא יחזור.
פרידה מביחד – טיולים מופלאים כל שנה לסיני, סדר כהלכתו מופלא וטעים אצל דודה נעמי, מפה לבנה, נרות שאת מדליקה, קפה ועוגה כל שישי.
פרידה מטעמים – אמפנדס ממולאים בשר וצימוקים, אלפחורס עם ריבת חלב תוצרת בית, מאטה מתוק להחריד עם הבומביז'ה, צ'ורוס, צ'ימיצ'ורי נורמאלי בלי כוסברה.
פרידה מהיכולת שלך לטפל בנכדים כי כבר אין כוחות פיזים ופרידה ממבט אוהב בנין נבו. ועוד המון פרידות בעודך בחיים.
ועם זאת אפשר לחוש שהכל גם נשאר כי הזיכרונות מאירים בתוכנו ועלינו. הגוף נעלם לא בטוח שהנפש, ואפשר להמשיך ולדבר בלב, להזכר ואפילו לחוש.
אז אמא אהובה, פיזית, הלכת מאתנו ונפרדנו ממך אבל, כפי שכתבה פניה ברגשטיין "הניגונים" שאת ואבא "שתלתם" בנו לא ייעלמו.
אז יאלללה תתחילו לארגן שם למעלה את הטיול הבא שלכם, ואל תשכחי בסיומו להכין אלבום לופה קצת משעמם.
אוהבים הילדים וכל המשפחה.
אני רוצה לומר תודה גדולה לאנשים טובים –
לצוות הגיל השלישי והרווחה על שנים של אכפתיות והכלה.
למטפלות השטח סלמה וסופי, תודה גדולה לסלמה שעד הסוף חיבקה ונחמה את אמא. תודה לכל צוות המרפאה המסור שדאג וטיפל במסירות גדולה.
תודה לצוות אבלות ולעינת האחת והיחידה.
תודה לקיבוץ על הגישה לפיה אדם, גם בזקנתו, נשאר אדם ולא רק זקן סתם.
ותודה גדולה לג'ויסי שהגיעה לתקופה של סיום, נתנה מעצמה מכל הלב 24/7 בשביל אמא. תודה גדולה
ירון, צור, עדי, אורן וכל המשפחה

כתבה: עדי 

*******

 

אמא
מאז שאבא הלך לעולמו הפגישות שלנו הלכו והתרבו,
הייתי מגיע לקיבוץ מהעבודה, יושבים על כוס קפה
ומדברים על המון נושאים, אבל תמיד סוף השיחה
הייתה על המשפחה שהייתה כה חשובה לך.
ואז הגיע הפינוי ואת עברת לגור בחדר במלון בטבריה. תקופה לא קלה עבור עבורך וגם אז הייתי מגיע למלון,
לקפה וארוחת ערב ותמיד הביקור היה מסתיים כשאת
אומרת נשיקות לכולם כי המשפחה הייתה הכי חשובה.
ואז כשנבו הגיח לעולם מצאנו את התרופה הכי טובה
והיו לנו את הפגישות השבועיות. הייתי בא למלון ואת
היית מתלבשת בבגדים יפים והיינו נוסעים לבקר את נבו והאושר על פניך ברגע שראית את נבו היה שווה כל רגע.
אז אמא נמשיך לשמור על המשפחה המדהימה
שיצרתם את ואבא, נוחי בשלווה על משכבך ותמסרי
ד"ש חמה לאבא ותמשיכו את המסע המופלא שלכם
ותשגיחו עלינו מלמעלה

צור 

 *******

 

סבתא מרים שלי, עטרת ראשי,
המלכה הקטנה אך גדולה איננה, תם פרק, פרק משמעותי מאוד בחיינו ובחיי בפרט.
אומנם בן קיבוץ אני לא אך זכיתי לגדול בין שבילי הקיבוץ לחדר האוכל, בין הבית לו
קראנו "חדר" למשק החי. לילדות ולבגרות כאן איתך ועם סבא אין מחיר, את
הזיכרונות, הסיפורים והחוויות לא אשכח לעולם, נצורים הם בעומק בליבי לעד. אמנם גרנו רחוק, ולא דברנו בכל יום וגם לא בכל שבוע אך לי תמיד היה ברור שכשאני איתך, את, המלכה. את לא תנקפי ולו אצבע כי לך הגיע הכל. הרווחת זאת ביושר, לאחר שנים
של עבודה קשה, הפרחת השממה ובניית שושלת מפוארת ומכובדת. נשארת נושאת
הלפיד לאחר לכתו של סבא שלו, אהובך היקר מכל. חשבתי רבות על איזה זיכרון מוחשי ומשמעותי יש לי מן הילדות לצידך ובחרתי דווקא בכוס השוקו. כוס לה זכיתי בכל בוקר בקיבוץ במשך שנים. זו לא סתם כוס, הייתה זו הכוס הכחולה כי בסגולה זה ממש לא
אותו הטעם וגם אם מישהו אחר הכין לי אותה תמיד העדפתי לחכות ולהמתין
לכשתתעוררי כי היה משהו מיוחד בשוקו שלך, את מהלת אותו בהמון אהבה. היה לי לכבוד עצום ולעונג ללוות אותך ברגעים משמעותיים מאוד בשנים האחרונות, מהחגיגה המשפחתית התמימה האחרונה בשישי באוקטובר, דרך הפינוי הכואב מהבית, הימים
הראשונים למלחמה אצלנו במושב, הביקור הראשון בבית שלך אחרי יותר משנה,
וכמובן היום המרגש שאותו לעולם לא אשכח, היום בו חזרת הביתה. סבתא אני מבטיח
לך שמכאן לא יפנו אותך יותר לעולם, מקומך בין עצי הפרי והגבעות באדמת ברעם
המקום שכה אהבת, לצד אהוב ליבך, לַעְלֵמי ַעְלַמָּיא. היית לי לקרן אור, עטרת ראשי, גם אם לא אמרתי את זה וגם אם לא התקשרתי מספיק, ועל זה אני מבקש גם סליחה. מקווה שהצלחתי לפצות על זה ולו במעט בכל פעם שהכתרתי אותך מחדש למלכה. היית לסבתא מדהימה, מלאה באהבה תמימה, כנה וטהורה. זכות נפלה בחלקי להיות לצידך כמעט עד הדקה האחרונה וללוות אותך בכבוד הראוי למלכה מחדר השינה ועד לשער
המוביל למרומים. כל שנותר לי כעת זה להתרפק על הזיכרונות ואין ספור התמונות
שלנו. סבתא שלי, בפעם האחרונה בעולם זה, אני רוצה לאחל לך דבר אחד –
Buenas noches mi abuela Miriam, te extrañaré.
הנכד האוהב שלך, איתמר.