דפי הנצחה

 קורות חייה של חנקה יקירתנו
כתבה עינת לוצטי
חנקה נולדה בשנת 1930 בארגנטינה להוריה אסתר ומשה ישראלי, בהמשך נולד אחיה יהושוע הידוע בכינויו שיקה. אביה היה חייט ואימא עקרת בית בגיל 4 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה ברחוב שנקין בתל אביב.
בשנת 1956 התחתנה עם יוסי הלפרין, שנה בה גם נולד בנם אמיר, בשנת 1960 נולדה ביתם אפרת. לחנקה ויוסי 7 נכדים: דניאל, נדב, עמר, גיא, ליאור גל וסיון ונינה ונין: איימי ודן 
חנקה למדה בתיכון חדש והצטרפה לתנועת השומר הצעיר.
בגיל 18 התגייסה לפלמ"ח ולחמה במסגרת חטיבת הנגב, בה הכירה את המשורר יהודה עמיחי שגם כתב עליה שיר – על חנה בעלת הצמה השחורה – בשנת 1949 עלתה לכפר בירעם יחד עם המייסדות והמייסדים. בכפר נבחרה להיות אקונומית תפקיד אחראי וקשה ביותר בתקופת צנע, לא פעם הייתה שואלת מה יאכלו החברות והחברים – היא סיפרה שפעם אחת ללילי התחשק לאכול לחם עם חמאה ובננה – ולשמחתה היה לה לתת . חנקה יצאה לקורס תפירת חזיות, )יתכן שבגלל שהייתה בתו של חייט...( אולם לא תפרה אלא יצאה בהמשך ללמוד אחיות, בהוראת, הקיבוץ, היא קיבלה את דין התנועה...)
עשרות שנים הייתה חנקה אחות 7/24 ודאגה לשלומנו במסירות מלאה ללא שעות. גם בלילות ליוותה יולדות ולעיתים יוסי היה הנהג בג'יפ או בטנדר מדגה. גם אחרי שיצאה לגימלאות, המשיכה להוות כתובת רפואית להתייעצות לחברות וחברים עד גיל 80.
במשפחה נחשבה לסמכות, נכדה ליאור זוכר שהיה נפצע הרבה כילד והיה מגיע ישירות לסבתא שטיפלה וחבשה, פעם דניאל ונדב רדפו זה אחר זה, במהלך המרדף התעקמה רגלה של דניאל והיא צעקה: שמישהו יתקשר לסבתא – חנקה הייתה אשת תרבות סקרנית, אהבה שירה וספרות, תנך, היסטוריה, מוזיקה ושירים ישראלים. נכדה גל זוכר איך עזרה לו בשעורי בית בתנ"ך...
בברעם השתתפה בהרבה הצגות, זכורה בפעמוני אביב בחג העשרים וברבות נוספות.
חנקה הייתה קריינית מופלאה, בקולה הצלול הרדיופוני, הקפידה להיות מדויקת ודרך קריאתה גם פרשה את השיר, אביבה מספרת שכשהיו תלמידות בתיכון, כדי להבין שירה, חנקה הייתה מקריאה לה והיא הייתה מלמדת את חנקה תלמוד - ילדיה ונכדיה זוכרים את עוגיות החמאה הנפלאות שהייתה מכינה, את הרולדות, עוגת שמרים ופרג שאמיר אהב במיוחד ותפוחים בחושה שהיו בערך כל הרפרטואר...
חנקה סיפרה לנכדיה סיפורים וזכרה פרטי פרטים, היא אהבה לטייל ויחד עם יוסי וחברים טילו המון בארץ ובכל העולם -
חנקה זכתה לחגוג את יום הולדתה ה-90 בחוג משפחתה ועם חברותיה וחבריה.
בשנה האחרונה נחלשה וזכתה לטיפולם המסור של מריסל, יוסי ובני המשפחה שליוו אותה עד רגעיה האחרונים בבית סבים שלנו .
יהי זיכרה של חנקה ברוך .

 

דברים בלוויה של חנקה
חנקה ייסדה את מערכת הבריאות בברעם ומימשה את התואר "אחות כפר" במלואו לאורך עשרות השנים שעבדה כאחות. על כתפיה הלא גדולות שמה את האחריות לבריאותם ורווחתם של חברי הקיבוץ, ילדיהן וכל מי שהיה בברעם - 7/24 .
להיות אחות קיבוץ שיתופי משנות ה - 60 ועד שנות ה - 2000 - זאת משימת חיים שכללה כבר אז את היסודות והמרכיבים של מערכת רשות הרווחה כיום.
חנקה עשתה זאת ללא לאות, עשרות שנים מהן שנים רבות לבד. זוכרת אותה עם תלבושת האחות כולל הכובע! אחר כך הצטרפו אילנה ודידי זכרונן לברכה.
העבודה והאחריות המקצועית והאישית היו אחרות - כולל משא האחריות וקבלת ההחלטות על הטיפול הסיעודי הרפואי. אנשים כבר לא זוכרים אבל עד שנות ה - 70 של המאה שעברה היו שונות לגמרי מהמוכר והידוע, השמיש והזמין כיום ואחות הקיבוץ עבדה כמעט לבד עם מה שהיה. לדוגמא ומשונה כיום לשמוע אבל בברעם לא היו כמעט טלפונים - היו טלפון בזק ספורים והקשר עם הרופא וקופת חולים היה שונה לגמרי. האחות ששנים רבות נקראה גם בשם התואר - "חובשת"- הייתה עושה הכל: מקבלת קהל, סבב יומי בבתי הילדים, ביקור החולים - כולל הבאת אוכל, ביקור מאושפזים בבתי חולים, קבלת רופא, תרופות, רישום ודיווח - אין מחשבים.. אין מזכירה רפואית והנסיעה לצפת עם חבר במצב חירום או עם יולדת - אורכת לפחות 40 דקות בכבישים של אז ובמעט מכוניות שהיו בברעם. המענה יום ולילה - עזרה ראשונה לפציעות בעבודה, בתאונות דרכים, במלחמות ובפיגועים, ליווי אנשים ורובם צעירים - בסוף חייהם.. ולכל צורך.
ואחר כך - הגענו לנה ואני. זכינו ועבדנו איתה כ -10 שנים. חנקה הייתה בשבילנו עולם של ניסיון, ידע ומיומנות מקצועית. המפגש איתה היה מפגש של הישן עם החדש. דרכה שמענו סיפורים נפלאים על ילדותה, תל אביב הקטנה, הקיבוץ הצעיר, על הוותיקים, המרפאה השינויים שקרו בקופ"ח ובקיבוץ. החוויות המקצועיות והחברתיות איתה ועם דידי - היו רבות ורבות פנים.

בנוסף לעבודת הסיעוד השוטפת והעמוסה, לקחה חנקה חלק חשוב בחיי התרבות בברעם. חנקה הייתה אשת תרבות, אהבה לשחק, אהבה לקרוא ואהבה להקריא בקול. בעיקר שירה. הייתה מקריאה מקצועית!! חנקה הייתה גאה בקשר שהיה לה עם המשורר יהודה עמיחי עוד מהפלמח. בכל פורים היו חנקה ודידי מתחפשות ביחד משתוללות ומציקות/ מקניטות את החברים... לא אשכח כששתיהן הקטנות - התחפשו לבילבי עם הצמות הג'ינגיות והנמשים...
חנקה הורישה למרפאת ברעם מסורת של עבודה מסודרת, אחריות ומסירות לאנשי ברעם ולתפקיד. גם כשפרשה ויצאה מהמרפאה, המשיכה להיות אוזן קשבת וללוות מרחוק אותנו ואת החברים.
נזכור את חנקה באהבה ובגעגועים.
חמוטל מילוא ולנה הוטונן

 

חנקה - רבקה זיו
חנקה ואני באנו מעולמות אחרים. חנקה הייתה חברת "השומר הצעיר" בקן מרכז בתל אביב ואני באתי מגדוד "אילון" בקן חיפה, שרוב חניכיו היו צעירים עובדים. בעוד שחנקה למדה בבית הספר הידוע תיכון חדש, מרבית חברי בתנועה היו בעלי השכלה בינונית ונמוכה.
כשהגעתי ביוני 1948,באמצעיתה של מלחמת השחרור לבדי, לגדוד השביעי של הפלמ"ח ששהה אז בנגב ,אני חוששת שרוב חברי הכשרת "נגבה" הסתכלו עלי כמעט כעל מישהו שהגיע מעולם אחר. לולא כושית חברתי מחיפה, הייתי נותרת זרה לחלוטין. רצה הגורל וחנקה הייתה מזכירה של פלוגה א' ואני הייתי אחראית על הדואר של כל הגדוד וכך הכרנו. היא באה, נערה בעלת צמה ארוכה, לקחת את הדואר שהגיע לפלמחניקים ולהביא את הדואר היוצא. החוט נטווה לאיטו במשך מספר חודשים, עד החופשה הראשונה של הגדוד שעלה לצפון. שהינו
במחנה צבאי נטוש בבאר יעקב ומישהו החליט לשלוח מספר חברי הכשרה לסמינר רעיוני שהתקיים בין חורבותיו של הכפר הנטוש יהוד, כשבמרכז דיוני הסמינר היו הבעיות המרכסיסטיות והלניניסטיות בברית המועצות.
למה חנקה וגבי נבחרו לצאת לסמינר, הבנתי, אבל קצרה בינתי מלהבין איך ספקנית וסוררת כמוני נשלחה ללמוד את התורה הקומוניסטית.
אחרי היום הראשון הבנתי את הרעיון וזה היה האות. הצעתי לחנקה לצאת אתי לתל אביב, ללון בבית הוריה ולשרוף קצת את העיר. חנקה נענתה. אני כחובבת סרטים מטורפת, גררתי אותה פעם ראשונה בחייה לסרט מוזיקלי עם רגליה הארוכות של בטי גרייבל וטורבן הפירות על ראשה של כרמן מירנדה. השחיתות במיטבה. גם טוני המורה המהוללת לא הייתה מסוגלת לעצור בעדי. 
אחרי השחרור מהפלמ"ח הגיעו ימי כפר ביר עם. לא אחת עבדנו יחד בסיקול או בליקוט תאנים מהמטעים העזובים. יחד החלטנו לוותר על ארוחת הצהריים ולבקש מהחברים שצעדו לקבוץ, להביא לנו את המנה האחרונה, לרוב איזה ליפתן דבלים שרובו היה מים מתוקים.
ערכנו יחד הכרות עם שבילי הכפר ובתיו ותמיד הגענו לבית הכנסת העתיק, שנותר עד היום אהבתי הגדולה. 
במעבר לנקודת הקבע, לקבוץ, הגיעה גם השותפות באהבה לתיאטרון. בכל רבע חג הפקנו מחזה. חנקה דהרה מתפקיד לתפקיד, בקולה הבהיר ובכישרונה כבשה כל במה. לא חסרו מתח ויכוחים ואיומי נטישה, בסופו של דבר עלתה חנקה על הבמה. הייתה צו' באגדה יפנית שבלילות הקריבה את נוצותיה לבעלה החמדן, הייתה נער שליח, ב"אשת הסנדלר", הייתה הילדה הענייה שמצאה את פעמוני האביב עבור שליטה אכזרית, אחד משלושת הנסיכים הקטנים של אכזפרי והקיבוצניקית שנקלעה למסעדה פריזאית במופע "חלונות".
היינו חלוקות ביחסינו לקבוץ. חנקה מעולם לא פקפקה בחברותה בברעם בעוד שאני נאלצתי מדי יום ביומו להחליט שזה ביתי לתמיד.
כשחזרה חנקה מהלימודים בבית ספר לאחיות, היא הייתה לי למשענת בימים קשים עד שסיימה את תפקידה. על כך אהיה לה אסירת תודה עד יומי האחרון.
ובימיה האחרונים עברה לבית "סבים", הבית שמאז הקמתו אני נילחמת על קיומו. הבית שחברים רבים חבים לו רבות על הטיפול המסור שזכו בו . הבית שגם איציק סיים בו את חייו.
הורייך חנקה קבורים במקום הנפלא הזה וגם הורי. איציק מצא את מנוחתו הסופית בין עצי האורן וגם את מצאת את שלוותך בנוף שכל כך אהבת. יכולתי לספר לילה שלם על הקשר המוזר והעדין שהתקיים בינינו ,שהילכתי עליו כאותו לוליין שמהלך בין שמים לארץ. יכולתי.
ניחומים לכולכם, לכל המשפחה הענפה יוסי, אמיר, אפרת, נכדים ונינים . הייתה לכם אחלה אמא, סבתא וסבתא רבתא ואולי גם אחרי מותה תמשיכו להכיר בה רבדי ילדות, נערות ובגרות נוספים.
ולך
מנוחה נכונה חברה .
מנוחה נכונה לך חנקה.  

 

חנקה יקרה שלי ושל כולנו
אביבה שלומות
נולדנו בקיץ שנת 1930 , את בארגנטינה ואני בישראל. נפגשנו לפני 76 שנים, בקיץ 1944 , בעת ובעונה אחת בשני מקומות , בתנועת הנוער השומר-הצעיר גדוד אילון מרכז ובביה"ס תיכון חדש בתל אביב בכיתה החמישית הומנית ברח' מנדלי בת"א.
למדנו באותה כיתה כל שנות התיכון תוך שיתוף פעולה מעולה, את היית לי לעזר בהבנת שירה ואני עזרתי לך בבעיות תלמוד. היו אלה שנים טובות. השילוב של חברות באותה תנועה ובאותה כתה הווה בסיס לחברות ארוכת ימים. עד ימינו אלו. הילדים הבכורים שלנו התחנכו באותה קבוצה ולמעלה מ- 50 שנה אנו גרות באותם הבתים עם אותם השכנים, הצרוף הזה עושה אותנו למשפחה. הכרתי את הורייך מאז נעורינו,
ליוויתי את אמך מקרוב בשנים שהזדקנה פה אצלנו בברעם ובבית האבות בצפת.
אחד היתרונות הגדולים עבורי היה זה שהיית אחות ולא סתם אחות אלא אחות רחמניה ממש. כל שנות עבודתך כאחות השרית עלי בטחון רב בתחום הבריאות. יכולתי לפנות אליך בכל זמן ובכל מצב. ורבים נוספים הרגישו כמוני וזוכרים לך חסד נעוריך.
אני רוצה להתייחס לתרומה הרבה שתרמת בתחום התרבות, המשחק, והקריינות בכל תחומי החיים, בחן רב ובהצלחה רבה. מאז נעורינו ערב קולך לאזני. יכולתי לספר זיכרונות מאז טיילנו לג'וערה ממחנה העבודה בדליה, עבדנו בסיקול ועד נסיעות לחו"ל וכו' וכו' אבל למען האמת, הזיכרונות הולכים ומתשטשים. אסתפק במחוות קטנות שעולות כרגע בזכרוני , יותר מפעם אחת הודית לי על הספר "והגדת לבנך" שנתתי לך לאחת השמחות בביתכם, ותמיד ציינת עד כמה זה היה לך לעזר . ואת מצדך הבאת לי דובי גדול ויפה כאשר הייתי סוף-סוף לסבתא והתרגשתי מאד.
ועוד נזכרתי כרגע, שבאת לביה"ח העמק, לרחוץ אותי לאחר ניתוח. 
ברור שאלו הם פרורי זיכרונות מ- 76 שנים. בהן בנינו קבוץ, הקמנו משפחות, ילדנו ילדים וחיינו עם השמחות והעיצבונות בתורן.
השתייכת לקבוצה הקטנה של חברות וחברים שהגיעה לשנתה ה- 90 בשנה זו. הגעת! ונשרת. לצערנו הייתה זו שנה קשה עבורך, ועבור
משפחתך ואנחנו ליווינו אתכם בדאגה רבה. עבורך תם הסבל, ואנחנו עומדים לפתחו.
נוחי על משכבך בשלום ויהיה זכרך ברוך .

 

חנקה - מילות פרידה
בפגישתנו האחרונה בחדר אוכל בימי טרום-קורונה, נופפת לי לשלום מרחוק עם חיוך חם ושוחחנו דקות ארוכות. שמחתי להיווכח שמצבך טוב בהרבה ממה ששמעתי אחרי שחזרתי מהטיול בארה״ב. אולי בגלל זה הופתעתי כששמעתי היום על מותך. ואולי בגלל שאמנם ברור וידוע
שזוהי דרכו של העולם, אך ידיעה זו כל כך רחוקה מהמציאות בפועל, כשמדובר באדם שהיה קרוב. ואולי בגלל שקשה לקבל את השינויים שחלים סביב, כשהתובנה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, חודרת פנימה.
היית בשבילי חלק מהמרקם ההדוק והיציב של הקיבוץ שאליו הגעתי לפני מעל שלושה עשורים. במהלך השנים נפגשנו בנסיבות שונות לא פעם - בבית אצלי, סתם כך על השביל ובנסיעות בריאות. בפרט בנסיעות אלה כשאת ואני לבד באוטו, נוצרה קירבה בינינו ונפתחת, סיפרת על חייך, חלקת מחשבות, תחושות, זיכרונות בכנות נוגעת. הקשבתי לך והערכתי, הרגשתי שהתפתחה בינינו ידידות והערכה הדדית. היה לי קשה
לראות את ההדרדרות הפיזית שלך בשנים האחרונות, שנראתה לי מהירה מדי. יחד עם זאת, ראיתי נחמה מסוימת בדאגה החמה שבה הקיפה אותך משפחתך.
למרות תקופת הפנדמיה היום שבה כל אחד מסתגר בביתו וכבר כמעט לא מתאפשר להיפגש באופן אקראי, תמיד תישארי איתי כחלק בלתי נפרד
מההוויה הברעמית.
גבי אורן