Rapoo- It solutions & Corporate template

אתר הנצחה ברעם
יהי זכרם ברוך.

דף הנצחה לעומר לאה ז"ל
(12/01/1933 - 21/01/2021)     (  -  )

 לאה עומר, נולדה בשם לידה ואהל בינואר 1933 להוריה אלתר וגיטלה ואהל, אחות לשלמה הבכור ושושנה אחותה הקטנה.
המשפחה התגוררה בעיר ז'שוב, ריישא בפי היהודים, בגליציה המרכזית, בדרום פולין, שמחצית מתושביה היו יהודים.
בעיר פעלו מפלגות ותנועות נוער ציוניות שהפעילו ספריות וקיימו הרצאות ואשר עשרות מתוך מאות החברים שהכשירו עלו לארץ -ישראל.
ב-10 בספטמבר 1939 , פלש הוורמאכט לפולין, הגרמנים כבשו את ז'שוב ומיד החלו גזרות קשות נגד היהודים שכללו הרס בתי כנסת, החרמת רכוש והקמת יודנראט (מועצת יהודים) שתפקידה היה לנהל את הקהילה לפי הוראות הגרמנים ולגבות מהם מיסים כבדים.
משפחת ואהל נמלטה מרדיפת הנאצים מזרחה, בכרכרה , בדרכי מילוט ומחבוא תחת זהות בדויה נתונים לעוצר, אל הגבול הסובייטי לכיוון בלארוס דרך רווה רוסקה. כבר בתחילת ה מסע של המשפחה לאחר התנכלויות של אנטישמים מקומיים במעבר נהר, נרצח האב במכות גרזן לעיני אשתו וילדיו בני השמונה, שש ושנתיים.
לאם ההמומה לא נותרה ברירה אלא להמשיך במסע ההימלטות , והמשפחה המשיכה את דרכה ברוסיה שראתה בפליטים גורם מסוכן, והקשתה על חייהם ככל האפשר. אחרי מסע ארוך, המשפחה הגיעה לאוקראינה ובשנים 1941-1939 התגוררה המשפחה בביתה הנטוש של משפחה מקומית שהוגלתה לסיביר.
ב-1941 נערך בבריה"מ משאל בקרב הפליטים: מי בוחר לקבל אזרחות סובייטית ומי בוחר לשמור אזרחות פולנית ומעוניין לחזור לפולין לכשתסתיים המלחמה. מי שבחר לחזור לפולין , כמו משפחתה של לאה , הועבר לסיביר לגולג - מחנות עבודה ברכבות משא ארוכות (30 קרונות בכל רכבת) כשבכל קרון עשרות אנשים דחוסים , מספר קומות של דרגשי עץ שהרווח ביניהם לא אפשר אפילו ישיבה .
הספקת מזון ומים לא הייתה סדירה וחור ברצפת הקרון שימש כשירותים לכל עשרות האנשים שבקרון . המבוכה מחוסר הפרטיות הייתה רבה כל כך שהאנשים העדיפו לא להביט בעיניהם של שותפיהם לקרון. הרכבות שנעו באיטיות נוראית, עצרו והמשיכו הלאה בלי להודיע ולהתריע. רבים נשארו מאחור או נפטרו במהלך המסע הקשה מנשוא. לאה מעולם לא ס יפרה על הקור, הרעב, המוות מסביב והמצוקה הנפשית אלא בחרה לספר על הנופים שהצליחה לראות דרך החרכים בדופן הקרון, ועל ריחות מרק ולחם שאימה הצליחה להשיג להם בדרך לא ברורה בעת בעצירות הרכבת.
בשלב הבא במסע, משפחתה של לאה שהתה מצפון מזרח לנובו -סיבירסק , בשני מחנות פליטים של עקורים פולנים שנקראו ה"פוסולקים" בהם גרו גם מגורשים רוסים, מחנות : סיביר מספר 18 וסיביר 90 . במחנות היו מגורים משפחתיים בצריפי עץ ומבנים מאולתרים אחרים. המשפחות יכלו לקיים משק בית פרטי, אך הם היו מנותקות לגמרי מהעולם החיצון. 
בסיביר חיה המשפחה בשנים 1943-1941 , כאמור במחנות עבודה סובייטים בהם הפליטים העבירו את שנות המלחמה בעבודות פרך ;כפור; רעב ;אלימות ואינדוקציה סובייטית, ורבים איבדו את שפיותם או שהפכו ל"מוזלמנים" (מתים חיים) . אמה של לאה עבדה בפינוי שלג שנערם שם לגובה רב, ובהוצאת תפוחי אדמה וסלק סוכר. העבודה היית ה קשה ונעשתה כולה בידי אדם ללא כלי עבודה.
כדי לשפר מעט את התזונה של הילדים, נתנה האם לאיכרה מקומית כותונת לילה יפה שהיית ה לה ובתמורה קיבלה כל ב וקר כלי עם חלב טרי. בנובו - סיבירסק מתה שושנה, האחות הקטנה ממחלת הטיפוס, כמו רבים אחרים שמתו ממחלות שלא זכו לטיפול רפואי כלשהו . במחנות אלה החלה לאה ללמוד קרוא וכתוב ברוסית.
ב-1943 מתירה בריה"מ לפליטים לנסוע ברכבת דרומה , דרך קזחסטן וקירגיזסטן לאוזבקיסטן .התחנות בדרך היו צ'ינקט, טשקנט וסמרקנד. כל זה בתוך ארץ הרוסה וחסרת מזון או אמצעי מחייה כלשהם. באוזבקיסטן פוזרו העקורים לקולחוזים ומשפחתה של לאה נשלחה לקולחוז ז'רבלוק. בקולחוזים הוקמו בתי ילדים לעקורים הפולנים ובעיקר ליהודים פולנים.
לאה נשלחה לבית ילדים מנותקת מאימה ואחיה , שנשארו בקולחוז ז'רבלוק.
לקראת סוף המלחמה , אימה של לאה מתה גם היא ממחלת הטיפוס שקטלה המונים, אחיה שלמה היה נוהג להגיע ולבקרה מדי זמן. ההלם מהבשורה המרה שהגיעה אליה לבית הילדים המרוחק גרם ללאה הילדה בת העשר להפסיק לדבר ל-מספר שנים.
לאה שהתה בבית הילדים כ 3 שנים עד אביב 1946, כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה במאי 1945 .
חזרה לפולין : במסגרת הסכם שנחתם בין ברית המועצות לפולין ו בעקבות התארגנות של מוסדות יהודיים בתאריך 1946.5.9 יצאו לאה ואחיה ,השריד האחרון למשפחה שאליו חברה סוף סוף , למסע ברכבת חזרה לפולין. המסע ארך מספר חודשים בניהול השליחים היהודים ו הם גרו לסירוגין בעיירות גבול לאורך המסלול.
לאה ציפתה למצוא בסיום המסע את הבית שזכרה והתגעגעה אליו ואת משפחתה המורחבת שהשאירו מאחור. אולם האכזבה הייתה מרה, האוכלוסייה הפולנית קיבלה אותם באיבה גלויה ואלימה ובמקום הבית והשכנים שזכרה, מצאה לדבריה " רק אבנים ". להבדיל מהמקומות בהם הייתה במסע, שאליהם אפילו התגעגעה לפעמים ( ריחות; נופים; שלג ), מהעיירה ומפולין בכלל נותר רק זיכרון מר. גם התקוות לפגישה המחודשת עם המשפחה התנפצו על קרקע המציאות העגומה.
ללאה הייתה דודה צעיר ה, אחות של אימה, שלאה מאוד אהבה כילדה. בזיכרונה הייתה יפה, עשירה , לבושה יפה ומגונדרת. לאה אהבה לשבת על ברכיה של הדודה האוהבת ולשחק במדליון או בשרשרת ש ענדה על צווארה. והנה 6 או 7 שנים מאוחר יותר, כשחזרו מהמסע הנורא, הצליחו לאה ואחיה למצוא את הדודה כשעברו בעיר שהתגוררה בה. הם הלכו שני יתומים בודדים בעולם בתקווה שתאמץ אותם אליה.
אולם לאכזבתם מצאו אישה מזדקנת, חסרת שיניים, בלויה עם בעל חולה מאוד. הדודה, גם אם רצתה בכך, לא יכלה לקבל אותם. האכזבה הייתה איומה. כפי שלאה אמרה: " הרגשתי כאילו סובבו לי סכין בבטן". שני היתומים הבינו שהם נשארו לבד , ונאלצו לחזור לבית יתומים בעיר לודג' למסגרות של הארגונים היהודיים שקמו לטפל באינספור הילדים שמצבם היה דומה.
המסע נמשך: לאחר תקופת התארגנות, יוצאים היתומים למסע שעובר בערי אירופה ההרוסות, דרך ברטיסלבה, פראג, להוף באד רייכנהאל שהיה מחנה עקורים, ומשם ממשיכים דרך י וכן - באדר (באזור הצרפתי) לרוזנהיים שם שהו לאה ואחיה כשנה 7-1946, בבית ילדים שהיה במחנה צבאי אמריקאי, ואחר כך לכפרי נופש בעבר שהוסבו לכפרי ילדים, ליד בנסהיים באזור האמריקאי לינדלפלס. במקום זה שהו לאה ואחיה בין השנים 1948-1946 . בבית הילדים האחרון פגשה לאה את שלמק, איצ'ה ושרה קופמן. 
*לאה סיפרה למיכל עלי שבבית הילדים בגרמניה, הייתה יושבת וקוראת לחברותיה, בפולנית, את "הנפש הקסומה" של רומן רולן. ומיכל מספרת: .."תהיתי איך ילדה כזאת, נודדת בין ארצות ויבשות בעת מלחמה, יודעת מספיק פולנית, ומבינה מספיק כדי להבין רומן ארוך ומורכב כזה, ועוד לעניין את חברותיה? איני מכירה היום ילדה שתקרא זאת.... לדעתי זה כישרון מיוחד ".
אחרי תלאות המלחמה , ומסע הבריחה של לאה ומשפחתה ברחבי אירופה בתאריך - 18/12/1948 עלו לאה ואחיה שלמה ארצה דרך אירופה באוניה . בארץ הגיעו לקיבוץ שריד. שם הצטרפו לחברת נוער של נערים דוברי רוסית/פולנית שבאו כמותם מבית ילדים בגרמניה. עם הגיעם ארצה מצאו את אחת האחיות של אימם ונוצר איתה ועם משפחתה קשר.
ב-1950 התגייסה לאה לנח"ל, למחנה 80 ,שם היה איחוד של חברת הנוער משריד עם בוגרי השומר הצעיר מקן תל אביב וקן חדרה , גדוד גבולות , שהיוו את ההשלמה הראשונה של ברעם. במסגרת שירותה בנח"ל הייתה מדריכה בקן חדרה ובקן השוה"צ בתל-אביב ולאחר מכן עברה ללהבות הבשן ועבדה בשתלנות.
בגיל 18 , בפברואר 1950 , הגיעה לאה עם אחיה והקבוצה לברעם, בעקבות אירועי השלג הגדול שעומקו נמדד בצפת הגיע ל -60 ס"מ. תחילה גרו ב"כפר " ויותר מאוחר עברו ל"נקודה". בברעם גרו באהלים ואח"כ בצריפי מגורים מעורבים עם "צברים" דוברי עברית , שלדבריה לא הצליחו להבין את כובד המשא שסחבו לאה ואחרים ואת סיפורם של שורדי השואה במזרח ברית המועצות אשר שנים רבות לא נכלל במסגרת הנצחת השואה והוראת השואה .
ברעם נראתה ללאה כמו מדבר (בהשוואה לשריד וללהבות הבשן). ברעם הזכירה ללאה יותר את הקולחוז והבתים בהם גרו באוזבקיסטן.
בבר-עם לא הייתה מספיק עבודה ולכן בתקופה הראשונה עבדה לאה בלהבות הבשן בגן הירק. אח"כ עבדה בגן הירק ובמטבח בברעם . לימים עבדה כמטפלת בחברת הנוער, בבית התינוקות ובחברת הילדים. היא הפעילה את ספריית הילדים והפכה אותה למקום מסודר ויפה שנעים להיכנס אליו. עם השנים עברה לאלכם מדיקל ועבדה במחלקת המיונים של ההרכבה הידנית.
עוד בשריד הכירה לאה את שלמה קורנפלד ( עומר) שנולד וגדל בתל אביב ולמד במשמר העמק יחד עם נערים ונערות מקבוצים שכנים. יחד הם הגיעו כאמור עם ההשלמה הראשונה לברעם.
לאה ושלמה נישאו בפברואר 1953 . בינואר 1954 נולדה נורית בתם הבכורה, ביולי 1959 נולדה נעמי.
לאחר 10 שנים של תפנית מהעבר הקשה ובנייה של חיי משפחה עם ציפיות לעתיד טוב, מכה הגורל פעם נוספת; בשנת 1965 נפטר שלמה לאחר מחלה קשה . לאה נשארה אלמנה עד סוף ימיה .
בשנת 1971 , ניחתה על לאה מהלומה נוספת, במהלך טיול סמוך לגבול לבנון, נפצעה נעמי בתה הצעירה בעלותה על מוקש.
בשנת 2001 נפטרה נורית ביתה הבכורה לאחר מאבק ארוך במחלתה הקשה. לאה נותרה לא רק יתומה ואלמנה, אלא גם אם שכולה.
בשנת 2009 נפטר אחיה .
בשנים האחרונות של חייה התגוררה לאה בבית הסיעודי, שם גילתה את עולם הציור. לאה נשארה תמיד מטופחת ומסודרת , זיכרונה ירד אך עדיין נהגה לחייך ולשמוח למראה אה וביה ולשמע בדיחה טובה, עד שכוחה לא עמד לה והיא עזבה את העולם בשקט כפי שהיו חייה .
 
וכדי לסיים את המסע הארוך הזה בנימה אופטי מית, ללאה נולדו בהמשך שלושה נכדים: רועי, עומר ונועה וחמישה נינים: אורי, דן, איתי, ניר וזיו, שהיו גאוותה .
לאה אהבה לקרוא ,נהגה לעבוד בגינתה הפורחת , הייתה אופה מעולה ;סורגת ותופרת קפדנית ומדויקת .
לאה הייתה אמא וסבתא גאה והותירה אותנו עם זיכרונות רבים וטובים של בית חם, ספרים טובים, עוגה חמה ופינוק מתוק . בכל
ביקור, הקפידה להכין ולהגיש לכל נכד את המאפה האהוב עליו , לימדה את נכדיה לשחק שח , לתפור במכונה ונהגה להקריא להם ספרים, ועוד הרבה מסורות משפחתיות בניצוחה של לאה.
 
אורן / לאה גולדברג
 
 כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.
 
 צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
  
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
  
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים
 
יהי זכרה של לאה ברוך.
 
 
 




הוסף

""
ליטמן גלי
""
ליטמן גידי
""
רייביץ לאה
""
ברוך שושנה (שוש)


< חזרה לאתר הנצחה
baram abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות