דפי הנצחה

 

 "יש אנשים ששיעור קומתם עולה על קומתם, ועל אחד כזה ברצוננו לספר היום"

יגאל יחיאלי נולד ב-25.8.1929 בתל אביב במהלכן של מאורעות תרפ"ט להורים חלוצים שעלו לארץ מרוסיה ומפולין במטרה להקים מדינה יהודית ולבסס בה את ביתם. לאחר שנה וחצי נולדה אחותו חירות ואחרי 13 שנה נולד אחיו הצעיר עמי. "יגאל, חירות, עמי".
כשהגיע לגיל 6 התקבל יגאל לבית ספר לבנים ע"ש אחד העם. שם, למרות גילו הצעיר וקומתו הנמוכה, התבלט והוקפץ מיד מכיתה א' לכיתה ב'. בלימודים היה תמליד מצטיין ובשעות הפנאי אהב לאסוף נחשים, שלשולים, עקרבים ולטאות אותם נהג להביא לגן החיות. בנוסף, יגאל מאוד נהנה לקרוא ספרים: ז'ול וורן, מרק טוויין, טרזן, ובין השאר גם סיפורי בלשים של תדהר. בגיל 8-9 יגאל כבר בנה קורקינטים מעץ, כאשר הוא משתמש בצירי דלתות לגלגלים – רמז לכושר האלתור והחשיבה ההנדסית שאפיינו את יגאל כל חייו. בנוסף, מכיוון שבאותה תקופה לא היה רדיו בנמצא, יגאל הסקרן לדעת על המתרחש בעולם, רחש את כל ידיעותיו מהעיתון. להנאתו היה מצייר קריקטורות של סטלין והיטלר ומגלף פסלוני עץ של אנשים חשובים.
הלימודים בבית הספר לא סיפקו את כל מאוויו של יגאל והוא השלים את החסר בתנועת "השומר הצעיר" כצופה מהצד במשחקי השבת בקן. בגיל 9 , הוא מצטרף כחניך לתנועה וסוחף אחריו כמה ילדים דתיים מבית ספרו. "וויי ווי" , היה אומר, "מה שהייתי מקבל מהוריהם אילו ידעו מי פיתה את ילדיהם." ההצטרפות לתנועה הולידה יריבות עם צעירים שהשתייכו לתנועות נוער אחרות, בראשן תנועות 'בית"ר' ו'מכבי עתיד'. בתנועה הוא נהנה בעיקר מהצופיות, קשירת קשרים, הקמת אוהלים, בקיצור: עבודת ידיים. בתנועה גם התחנך לסוציאליזם וציונות.
בעקבות מלחמת העולם השנייה, החיים בתל אביב הפכו יקרים ולצד מעבר העבודה של אביו של דרומה, בראשית שנת 1942 המשפחה עוברת לרחובות ואליהם מצטרף האח הצעיר עמי. יגאל וחרות מחליפים את קן "השומר הצעיר" בתל אביב בקן "השומר הצעיר" ברחובות, הסניף השלישי בגודלו בארץ באותם ימים, שהיה בעל אופי עצמאי מרדני. את הימים בקן ברחובות יגאל תאר בחום - סחיבת יונים וארנבות לקומזיצים, צעדות עם דגלים באחד במאי, חלומות על חברה צודקת וישרה, שירת האינטרנציונל והתקווה, וכמובן עוד מלחמות עם חניכי תנועת "בית"ר".
עם גמר בית הספר היסודי עולה השאלה "מה הלאה". המורה לציור של יגאל הציע לשלוח אותו לבצלאל "שם מקומו", אולם אביו חשב אחרת, טען כי אומנות לא מכניסה כסף, ודחק בוללכת ללמוד מקצוע. בהחלטה משותפת, נבחר בית הספר המקצועי ע"ש מקס פיין בתל אביב. המורים היו מהנדסים ולימדו מתמטיקה, פיסיקה, מכניקה, חוזק חומרים, חיסום וטיפול במתכות, תשתית ידע ששימשה אותו בהמשך ימי חייו. בבית הספר אף קיבל השכלה כללית רחבה ועסק בחינוך גופני כהכנה לגיוס ל"הגנה".
בשנתו השלישית ללימודים, כשגר ברחובות, הבריטים ששלטו אז בארץ, החלו לעצור רכבים ולחפש חשודים בהשתייכות למחתרות. המעצרים הביאו לעיכובים רבים, ולכן כדי לא לאחר ללימודים, דודתו של יגאל הציעה לו לגור אצלה בתל אביב ויגאל מסכים. לצד הלימודים, יגאל חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה עם חברים מהתנועה שליוו אותו לאורך כל חייו, וכן הפכו שותפים לדרך שעמם הקים לימים את קיבוץ ברעם.
בשנת 1947 עם גמר הלימודים, יגאל החל לעבוד בתחילה במפעל לייצור מסגרות לחלונות ראווה ולאחר מכן אצל מסגר שייצר מכונות גזוז באמצעות מחרטה. כבר לאחר שלושה חודשי עבודה, יגאל המציא מתקן שיעשה את העבודה בפחות ממחצית הזמן. לאחר שהחיפושים הבריטים נמשכים ולאחר שבעל הבית לא רוצה לשלם עבור זמן העבודה של יגאל, יגאל מתחיל לעבוד בחברת "חרות" שנזקקה לבעל מקצוע דובר אנגלית שישמש תורגמן לאנגלים שעבדו במפעל. כל הרווחים נכנסו לקופת המשפחה.
בנובמבר של אותה שנה, הערבים החלו לתקוף פרדסים בסביבה ויגאל וחבריו גויסו על ידי "ההגנה" לחי"ש כדי לשמור על הדרכים המובילות לבתי האריזה שבתוך הפרדסים ועל העובדים בבתי האריזה. בראשית שנת 1948 יגאל היה אמור לצאת לקורס מכי"ם אבל העדיף להישאר עם חברי הגרעין של התנועה ומצטרף לגדוד החמישי של הפלמ"ח בחולדה. הוא וחבריו נלקחים לליווי שיירות שהובילו אספקה לירושלים הנצורה. באחת הפעמים, בעת שיגאל וחבריו תופסים מחסה באמצעות שקים על רכבי האספקה, הותקפה השיירה בבב-אל-וואד, אך הם מצליחים להגיע לעיר. לאחר מכן שותף יגאל בכיבוש שועפט, "המוצב העליז" בקריית ענבים, אוגוסטה ויקטוריה, ובאר שבע. כל לילה היו יוצאים לפעולה.
באמצע המלחמה, יגאל פגש בלאה שלימים תהיה אשתו. מה שהרשים את לאה ביגאל היה רגליו היפות ועיניו הכחולות. לאחר כיבוש אום-אל רשרש במרץ 1949 מקבלים יגאל וחבריו הודעת שחרור ומתחילים להתכונן לעלייה להתיישבות. הם בחרו בגליל מקום סמוך לכפר בירעם. אחרי שנתיים בקיבוץ, יגאל ולאה נישאו.
יגאל וחבריו בוגרי בית הספר המקצועי האמינו שלא מספיק לעסוק בחקלאות וצריך להקים מפעל שיפרנס את הרבים. לאחר שנתיים הגיעו למסקנה בקיבוץ שצריך להשתחרר מהאדונים ולהיות בעלים של מוצר שנדרש בשוק. המשרד הטכני שהיה באחריותו של יגאל הפיק תוכניות, ובמפעל הכינו תבניות, הזריקו, והרכיבו ברזים, קודם בארץ, ולאחר מכן לבתי חולים בארצות הברית ובאירופה. בהמשך, ירחיב הדור הבא את המפעל ויהפוך אותו למשענת הכלכלית של הקיבוץ.
בעקבות מחלוקות עם מנהלי המפעל, יגאל עזב את המפעל ויצא לעבוד במפעל פלסטיק בכרמיאל שם היה מנהל המשרד הטכני. בהמשך יצא לשנתיים למכללת תל-חי לממש חלום ישן - לימודי ציור, צורפות ופיסול, ומקצועות נלווים. אחרי זה השלים חובות קיבוציים וכיהן כשנה וחצי מזכיר הקיבוץ. בעקבות פנייה של סטף ורטהיימר יגאל התחיל עבודה חדשה בתכנון תבניות והופך לשותף בהקמה ובביסוס של בית הספר המקצועי "צור" להכשרת צעירים בהנדסת מכונות. יגאל נודד כל הזמן בין תפן לשטוטגרט, מלמד בבית הספר בנושאי פלסטיק ותבניות. לאחר סיום העבודה עם סטף ורטהיימר, הקים יגאל סדנה מכאנית בחדר שקיבל מהקיבוץ, משפץ ומתקן מכונות, עובד ויוצר בצורפות, במתכת ובעץ, בפיסול ששעו אותו מאושר.
בקיבוץ ברעם, בביתם האהוב, הקימו יגאל ולאה משפחה לתפארת – עמית הבן הבכור של ברעם, שנפל ביוני 1973, 3 בנות: אסנת, יערה ועפרה, 8 נכדים: זיו, תום, רז, נדב, טל, גלי, איל וגידי, ו-5 נינים: איימי, רומי, דן, מאי ועידו שעוד הספיק להכיר את יגאל ולזכות ממנו לנשיקה.
בראיון שנערך ליום הולדתו השמונים סיכם יגאל ואמר כי "בסך הכול אני מרוצה ממה שהשגתי. אפילו הזקנה טובה". יגאל היה אב וסב מסור, פלמחני"ק בכל רמ"ח איבריו, אמן, יזם ובעל תבונת כפיים. יהיה זכרו ברוך!

כתבו: עפרה יחיאלי וגלי ליטמן

***********************

  תקופת הפלמ"ח, מכתב ששלח יגאל שלחם באזור ירושלים לאחותו חרות.

14.8.48
חזק חרות.
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך, אולם לא שמחתי ביותר על תוכנו בו אני רואה באור יותר בהיר את ההכשרה כמו שהיא. ענין זה קצת מדכא כאשר שומעים ששומרים וותיקים מתחילים ללא טעם מיוחד לעשן. מאוד מסקרן אותי מי הם האנשים שטענו בעד העישון, אקווה שאין ביניהם 'רחובותים'.
בקוראך את מכתבי הקודם תתפלאי כמובן מה קרה איתי. ובכן, דעי לא לחינם פחדתי. אשר חששתי התקיים ממחלקתנו: 10 פצועים ונעדר. כמו כן אני בין הפצועים. אין לך מה לדאוג למזלי הרב עזר כובע הפלדה ואספר לך כיצד.
במקרה זה הייתי מקלען MG. כמובן עד שנפצעתי עבדתי בו כיאות, אולם לפתע הרגשתי מכה עצומה בראשי. לא הבנתי תחילה מה העניין אולם לפתע תפסתי את משמעות הדבר.
כדור!!
את יכולה לתאר לך את הרגשתי במששי את כובע הפלדה ובגלותי חור בדיוק באמצעו ובמצח. לרגע חשבתי הכול, אבוד אין תוחלת. אולם במשנהו יגבר רגש החיים על אוזלת היד וכהרף עין הסרתי כובעי ומה התפלאתי כאשר הסרתי ולפתע פרץ הדם לא מהמצח אלא מעל לרקה. כהרף עין הבנתי את העניין וצעקתי "נפצעתי"!. מיד עט עליי אחד מהחבריה, שלמל'ה, וחבש אותי. בזאת למעשה סיימתי את פרשת הפצעים אולם לא את שאר הפרשה. בו ברגע שנחבשתי נזכרתי במקלע שעזבתיו באמצע ההסתערות הערבית. מיד קראתי למקלען השני לקחת את המקלע, ובעוד הוא מזנק למקלע והנה גם הוא נפצע ואחריו עוד שלושה מכיתתי. המצב היה קטסטרופלי אילולא באו לעזרתנו עוד מספר אנשים מהכיתה השנייה. מכאן ואילך אינני זוכר הרבה. אזכור רק שחבשתי עוד שני אנשים ולאחר זאת קיבלתי סחרחורת שנמשכה כל זמן הליכתי עד לתחנת האיסוף ומשם לבית החולים.

************************

 

טל שחר - פרידה מסבא יגאל
תמיד כשהייתי צריכה לספר על סבא שלי, הייתי אומרת שהוא כמו ה-'לאונרדו דה וינצ'י' הפרטי שלנו.
חכם באופן בלתי רגיל. יודע על הכל מהכל, למדן, חוקר וקורא אדוק. מאמינה שקצת נדבקתי ממנו בכל אלה. במיוחד אהב ספרי מתח והרפתקאות. אולי התגעגע לתקופות שבהן הוא היה הגיבור בהרפתקאות האמיתיות שקרו לו במציאות.
בקרב בו חטף כדור בקסדה, שהצילה את חייו ואת מוחו, ובסיפור האהבה שנרקם בינו לבין סבתא כושית, עם התמונה שנתן לה ובאחוריה חתם- 'בידידות, יגאל'.
עם כמה שחכם היה, ושנון וחריף, ובזכותו גם כולנו, כל היחיאלים, זכינו בירושה בלשון חדה ומפולפלת. כך היה גם צנוע, ואיש של מעשים יותר משל מילים.
ידע לתקן הכל, בראשו וגם בידיו. מצא פתרונות יצירתיים לכל בעיה שלא נמצא לה פתרון. בעל מלאכה במלוא מובן המילה, אך גם המהנדס המתכנן אותה.
היצירתיות הקודחת שלו נשפכה החוצה ממנו בכל דבר שבחר לעשות. בעבודה במפעל או במטע, בציור, בפיסול, בהכנת חנוכיות מעץ זית, אחת שונה ומיוחדת לכל אחד מהנכדים, כי למה לעשות משהו אותו הדבר בדיוק, אם אפשר לתת דרור למחשבות וליצירתיות?
בפרוייקטים שלנו לבית הספר, שכשאלה נעשו עם סבא, היה ברור שכולם יסתכלו בקנאה ובהערכה על התוצר שלנו. כמו לדוגמה, מודל אדריכלי של עמודים יווניים כפרוייקט בכיתה ה', שהיה מדוייק אחד לאחד, כמובן, ויפהפה בהחלט. סבא עשה את כולו.
אבל הכי כיף, היה להכין איתו בסדנא שלו תחפושות ייחודיות לקראת פורים, שהיו ודאיות לזכות בכל תחרות תחפושות שהיא.
הוא היה מנגן על מסרקים או עושה קולות של פקק שמפניה קופץ בלחיו. כשרונות שהעלו את קרנו גם בעיניי הנינים הצעירים. הנינים שסבתא כושית לא זכתה להכיר ולאהוב מקרוב.
אז אני מקווה שהיא מצאה אותו צ'יק צ'ק, ושהיא וסבא ועמית יושבים להם לארוחת ערב מוקדמת ביחד, ואוכלים מרק עם כוכבים וגיבץ' וברבוניות מטוגנות. וששקט להם, ונעים, וטוב.
אני אוהבת אותך סבא,
תודה על מי שהיית בשבילנו.
תנוח, הרווחת את זה ביושר.