אייל , יקירינו
ליווית אותנו מהרגע הראשון שהגענו לארץ, שאז היינו חבורת נערים בני 15 שהחליטו להעלות לארץ ללא ההורים ועד לא ידענו מה מחכה לנו.
מיד הרגשנו את החום, את הדאגה והאכפתיות שלך.
תמיד היית זמין, קשוב לכול שאלה ובקשה ולפעמים סתם שיחת עידוד.
ישנו פתגם: שהמורה הבינוני יודע לספר. המורה הטוב יודע להסביר. המורה המעולה יודע להדגים על בסיס דוגמה אישית. אבל המורה היוצא מן הכלל, מעבר לכל השאר יודע לעורר השראה ומחדיר בך את היכולת להעיז ולשאוף.
אתה ללא ספק הצטיינת בהכל - ידעת לספר על ההיסטוריה ,על המור"קים מהמלחמות ואקטואליה היומיומית. ידעת להסביר על המקרופאג'ים והמיטוכונדריות ותפקידם בתאי גוף האדם.
ידעת להוות דוגמה אישית עם הרצון הבלתי נדלה שלך ללמוד דברים חדשים וללמוד מתלמידיך לא פחות מללמד אותם.
אך אולי יותר חשוב מכל, ידעת להחדיר בנו את האמונה והכח ללכת, להעיז ולשאוף להרחיב אופקים חדשים, כי האמנת וראית בנו, בילדי נעל''ה, הרבה מעבר לסתם פרויקט או עבודה.
מבחינתך זאת הייתה משימה עם חזון וערך חברתי, ציוני וקיבוצי.
תמיד היתגאת ונהגת להגיד '' אני והלן עשינו עבודה טובה, עובדה שכולכם נשארתם פה "
ובסופו של דבר היית לנו הרבה מעבר למורה או מחנך, אנחנו היינו המשפחה שלך ועל כל זה תמיד נהיה אסירי תודה.
תחסר לנו מאד, נזכור אותך תמיד.
משפחת נעל"ה שלך.
לאייל – מחיים ריינגוורץ "חיים גדול"
מי שיער שנעמוד פעם במקום הנורא ובמעמד הנורא הזה כדי להיפרד ממך? קשה לנו הדבר מאוד...
לפני מספר שבועות נודע לנו על התאונה המחרידה, אולם כעבור ימים ספורים נראה היה, כי יש טעם לתקווה, ורצינו להאמין שעם הזמן אתה תחלים בסופו של דבר. הדחקנו את האמת המרה, וחלמנו על היום שאחרי. במבט לאחור, אנו מבינים, כי להוטים היינו, לחתום את הסיפור כפי שחפצנו שייחתם... בבחינת ערגה עצומה לסיום טוב!
אתה ואני הכרנו בילדותינו, בהיותנו בכתה ג'. אתה ואני ועוד ילד שלימים ייוודע בתור חיים חצי! רקע זהה, משפחות פליטות מיהדות פולין, אנשים קשיי יום, עננת השואה תמיד מעלינו. אביך ניצול אושוויץ והורי ניצולים אף הם במובן אחר. מוקדם מאוד חשנו גם אנו כניצולי השואה, אפילו לא ידענו לומר זאת במילים. היינו חברים ונפגשנו שלושתנו במועדון לילדים של התנועה היהודית הקומוניסטית בימי דעיכתה. כדרכם של ילדים גם שרנו: "דרך שדות שטופי אור, צועדים אנו לעבר עידן חדש, בשחר מונפים דגלינו, והחדווה פורצת שוב!"
בהיותנו בני 11 ארע אירוע שולי לחלוטין לכאורה, למעשה – הרה גורל: אתה הגעת לקן של "השומר הצעיר" ושנינו אחריך. מאותו יום לא נקראנו כמקודם אלא היו שמותינו: אייל, חיים חצי וחיים גדול. בתנועה למדנו שאין אלוהים, למדנו שוויון וכבוד בין המגדרים ובין הדורות, למדנו את משמעת קבוצת השווים, למדנו מעט מילים בעברית ועוד הרבה, הרבה. מעל לכל למדנו את המילה "אידאל" ושיש לחיות לפיו! כידוע: "האדם מחפש משמעות" והתנועה סיפקה תשובות מצוינות לסוגיית האידאל. ובין היתר הציעה נוסחה של חיים יהודיים שלמים ללא אלוהים וללא התבוללות.
יחד עם זאת, רעיון העלייה לארץ, נראה לנו אז מופרך ומוזר כאחת, והקיבוץ – על גבול ההלצה
שלושתנו גדלנו ובגרנו... בהיותנו תלמידים בכתה ט' פרצה מלחמת ששת הימים. ונחשול אדיר של הזדהות עם ישראל שטף את יהדות צרפת כולה, וגם אותנו. לא ניתן היה להוסיף ולהתייחס בקלות הדעת לסוגיית הציונות. תוך שנתיים חקרנו את נושא הלאומיות קראנו את כתביהם של אבות הציונות והסוציאליזם, ולמדנו לימוד מעמיק למדי מהו קיבוץ. החלו לבטים שעד לפני חודשים מספר נראו לנו מופרכים: האם "להגשים" כפי שהציעה התנועה איך ומתי?
ככל שהעמיקה והלכה ההזדהות שלנו עם הרעיון הקיבוצי, התחזקנו באמונה כי אנו עתידים בכל יום ויום בחיינו לצעוד דרך שדות שטופי אור לעבר עידן חדש. משהו מזה היה נכון בהחלט!
ועלינו ארצה, וכדברי המשוררת, יצאנו בסך הכל עליזים, עזים לנתיבה רחוקה... ושרתנו בצבא, ובמלחמת יום הכיפורים נפצעת, והיינו לחברי קיבוץ. כל חברי הגרעין הקימו משפחות והולידו ילדים, ואתה לא. וניסינו להיות לך למשפחה. נראה היה שמרצון אתה נשאר בבדידותך, אך מי יודע מה חשבת ומה הרגשת?
והנה דרכינו נפרדו, חיים חצי נפטר ממחלה, אני ומשפחתי עזבנו את הקיבוץ והותרנו אותך בברעם שאותה אהבת כל-כך. ספק אם חטאת אי פעם בחטא ההתלבטות...
והשיגה אותנו הבשורה הנוראה, ואינך! "היה איש וראו – איננו עוד"
הפעם נפרדים מעליך לנצחים...
