דברים לזכרו

פרידה – רבקה
צהריים, בבית הסבים שקט של שבת. באתי להגיד שלום. פטפטנו על הא ועל דא ואתה היית צמוד לטלפון. "אני מנסה להעיר את הילד" אמרת. יזהר תמיד נשאר בשבילך הילד.
אתמול בצהריים. שקט של שבת. "אני עייף" אתה חוזר ואומר ומנסה להחזיק את עיניך פקוחות, "רוב הזמן אני מנומנם וכאן יש מי שעוזר לי ומשגיח עלי".
שקט של שבת.
בן שש עשרה היה ניסים כשהגיע לחברת הנוער "צוקים". נער מסוגר, בעל המון ידע, תלמיד חרוץ ושקדן. עד היום אני זוכרת את מחברותיו המסודרות, את כתב היד הקטן והפניני ואת הקפדנות והסדר שדרש מעצמו ומסביבתו.
כשחזר מהצבא, המשכנו לשמור על קשר. נישואים, לידת ילדיו וצמיחתם, עד היום המר והנמהר ההוא, עד הלילה הנורא בו איבד את צפריר. בן רגע כאילו קרס עולמו. חששתי לו. דאגתי שמא יתמוטט אבל יחד עם הכאב המכרסם, נותרו בו כוח ואומץ לב להמשיך בחייו, לדאוג ולחבק את רויטל, את נכדיו ואת הילד – יזהר.
לפני חודשים אחדים שהיתי עם איציק בבית החולים בצפת, ושוש באה להודיע לי שניסים הובהל למיון. כבר אז שמעתי את הבשורה הקשה לעיכול - לוקמיה. אבל התקווה נותרה. רציתי להאמין, בשביל ניסים, בשביל ילדיו ונכדיו, בשבילנו. בכל פעם שניסים חזר מבית החולים שמחנו שהצטרף בארוחת הצהריים לשולחן המיוחד הזה, בחדר האוכל מול הדלת הצפונית. השולחן של בוב, אבנר, איציק וסתוונית ולעתים גם ניסים.
בבית הסבים שקט של שבת בצהריים. סתם שיחת חולין. ניסים משוחח בטלפון עם יוסי סמוכה, מנסה להעיר את הילד. העייפות הכריעה אותו ועיניו נעצמו. המאבק תם.
"ממעמקים קראתיך יה. אלי שמע קולי, שמע תחנוני".
נער בן שש עשרה מכונס בעצמו, אבא, סבא. איש אמיץ שידע כי ימיו ספורים והוא רצה לסיימם בבית.
ועכשיו הכול שקט, כל כך שקט ואתה כאן על יד צפריר בנך, שאהבת.
אני כל כך גאה בך.
שלום לך ניסים.