לפני עשרים ושלוש שנים חזרה עדה מאיטליה לברעם יחד עם הוגו. ההסתגלות ההדדית לא הייתה קלה. הוגו למד להכיר אותנו ואת דרך חיינו ואנחנו למדנו להכיר אותו. לא תמיד התנהל הכול על מי-מנוחות, אך במשך הזמן, אחרי שנולדו הבנים גבי ודן, הפך הוגו חלק מהנוף החברתי והאנושי של ברעם. פגשנו בו בקיץ בבריכה ובחורף בבית האריזה. לימים נפרדו הדרכים. הוגו עבר למטולה בה רכש ידידים רבים, אך הקשר לברעם ולבנים היה עז וחזק, ופגשנו בו מדי שבוע בשבוע כשהוא מבלה עם בניו. עמוקה מאד הייתה אהבתו לגבי ודן והוא דאג להם, פינק אותם והעניק להם את כל חום לבו. האסון הגדול שפקד את עדה והוגו במותו של גבי היה לו קשה מנשוא ושבר את חוסנו. הוא חזר אלינו אדם אחר, מסוגר יותר, מופנם וחולה. את שארית כוחו השקיע בעבודה ובדאגה רבה לדן. מי שהכירו מקרוב יכול היה לעמוד על השכלתו הרחבה. הייתה בו תשוקה עצומה לקריאת ספרים, אותם ממש בלע. ערימת הספרים ליד מיטתו הייתה עשירה ומגוונת, החל מספרי היסטוריה וכלה בספרות קלאסית ומודרנית. כמו בספרות היה בקי בפוליטיקה הישראלית. אני זוכרת עד כמה נדהמתי כשראיתי אותו מצביע בבחירות לכנסת. הוא אמר לי: "אני לא מסוגל לחיות במדינה שאינני שותף בהחלטותיה". לימים התברר לי שהוא בקי גם בחוקי היהדות, במסורת ובמנהגים. בתקופה האחרונה צפינו בחרדה במחלתו. פעם אחר פעם ניכנס לבית חולים ויצא משם לאחר זמן כשהוא מאושש. עשה מאמץ לא להחסיר ימי עבודה בבית האריזה ולעבוד ככל יכולתו. לפני כחודש ביקר בברעם פרנקו – אחיה של עדה. להוגו הייתה זו תקופה טובה. שעות ישבו יחד, שוחחו והעלו זיכרונות. אבל מחלתו גברה ושוב אושפז בבית החולים. קיווינו שיחלים גם הפעם, יחזור הביתה ויספיק ללוות את דן בלכתו לצבא ובשובו מהשרות, אולם גופו ולבו לא עמדו לו והוא קרס ונפל. אנו כואבים ואבלים עם עדה ודן ושולחים להם את מלוא תנחומינו. ולך, הוגו, שהגעת למנוחת עולם, תנוח בשלום על משכבך. הנה נתחברת שוב לבנך שכל-כך אהבת –לגבי.
