תלמה נולדה בשנת 1932 ברומניה בשם: תאה, בת לרחל ולאון, אחות לרותי ז"ל שנולדה אחריה. לאביה לאון, שעבר מבולגריה בעיקבות עבודה, הייתה חנות מכשירי כתיבה, אמה רחל הייתה עקרת בית. החיים בבית היו על מי מנוחות עד שהחלו לנשב רוחות המלחמה והם עברו לבולגריה, לסופיה. השמועה שמלך בולגריה שומר על היהודים, התבררה כנכונה, יחד עם זאת, בשל המלחמה, תלמה ורותי עברו ללמוד בבית ספר נוצרי בכפר פלובדיב (מסתבר שתלמה ידעה לצטט תפילות רבות ...) לימים ההורים הצטרפו אליהן.
עם תום המלחמה המשפחה חזרה לסופיה, תלמה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, בה הוצע לה לעלות לארץ. בשנת 1947 אביה הביא אותה לרציף ללא ידיעת אימה, והיא עלתה יחד עם קבוצת נערים ונערות לאוניית מעפילים שהפליגה לישראל, בעליה לא לגלית. כשנראו אורותיה של חיפה, הבריטים עצרו את האונייה והיא נשלחה לקפריסין, לשלושה חודשים, תקופה שהייתה זכורה לתלמה לטובה. הילדים והנערים למדו עברית, למדו לשיר, למדו הגנה עצמית, היו גם פעולות של השומר הצעיר. תלמה הנערה הצעירה, אפילו למדה לנגן באקורדיון. אנחנו זוכרות אותה, שנים אחרי, בברעם, מובילה שירה בציבור בחברת הילדים, כשהאקורדיון בידיה...
בארץ היא הגיעה לחברת נוער בולגרית בקיבוץ משמר העמק. בהמשך היא שמעה מחברה, שהולכים להקים קיבוץ חדש בגליל ושמה פעמיה לכפר בירעם בשנת 1949. לא אחת סיפרה, שהיא הנקלטת הראשונה בברעם, מה שהוביל אותה לעסוק בקליטה באופן רישמי ולא רישמי. השנים הראשונות בברעם לא היו קלות, אבל היא אהבה את המקום, עבדה בדיר בכפר, שם הכירה את איצקו והם התאהבו. הנשיקה הראשונה, לפי המסורת המשפחתית, הייתה בסיבוב של כפר בירעם ותמיד כשבני ובנות המשפחה עוברים בסיבוב, הם מצפצפים שני ציפצופים לזכר אותה נשיקה – זכר לדיר, לשביל המרעה, לפגישות עם איצקו ששב הביתה מהמרעה, הם פיסלי הכבשים והרועה במשולש בכניסה הקידמית לברעם.
תלמה ואיצקו טיפחו את הקן המשפחתי, לצד אמונה מלאה בלינה המשותפת. הם השכילו ליצור תא משפחתי חם ומושקע. שתי האג'נדות שכנו יחד באותה מידה של אמונה. גיל נולד בשנת 1952, יוסי בשנת 1955, רחלי בשנת 1962 ואורלי בשנת 1967 . תלמה ואיצקו זכו ל- 15 נכדים, 13 נינים וגם לילדים מאומצים, נחלאים, ומתנדבים, עם כולם שמרו על קשר משמעותי ומיטיב, ביתם היה בית מקבל ונעים. האפייה הייתה גם היא אחד ממאפיינה ויצירתה של תלמה. זכורות העוגיות שהייתה שולחת לילדיה במוסד מנור, העוגות שנתנה מדי שישי לשכניה, סעודות השבת שהתקינה למשפחתה המורחבת, וריח העוגות שנאפות, שעלה מבית מאסטרו, כשהלכנו במדרכות שכונת הותיקן היפה. יחד עם הילדים והמאומצים והחברים של הילדים, היו בבית גם כלבים, היו דובי וצפת, וחרב, (מגל היה אצל משפחת קופמן) וחומי כמובן. לימים התפשרה תלמה על חתולים ובשנים האחרונות היה לה חתול ששמו -איך לא? כלב...
תלמה עבדה בחברות הנוער צוקים וסלע עם שרגא ורבקה זיו ז"ל. תוך כדי עבודתה היא למדה מלאכות יד וגם קרמיקה, שהדליקה אותה. אחרי סלע היא עברה לחנך את קבוצת עופרים ובמקביל פתחה את סטודיו הקרמיקה וקיבלה יום בשבוע לעבוד בו. בהמשך עבדה שבוע מלא בקרמיקה, והמציאה את עצמה מחדש כקדרית בשנים האינטנסיביות, היא מכרה למוזאון הארצ, למוזיאון תל אביב, למשכית ולחנויות מרכזיות נוספות, כשכל המשפחה מתגייסת לעזרתה. עיקר תוצרתה היו כדי שמן זית קטנים ורימונים. תלמה העבירה חוגי קרמיקה למבוגרים ולילדים, יצרה את קירות הקרמיקה באולם ספורט, בית משרדים ובמוזיאון. יש לציין שסיגנונה הייחודי זכה להוקרה ולאוסף שאוספים גלי וגידי ליטמן. לחדר אוכל שלנו הייתה לה פינה חמה בלב, היא ראתה בחדא שלנו את הלב הפועם של ברעם, ושנים רבות היא השקיעה וטיפחה אותו בוועדת חדר אוכל לדורותיהן.
תלמה הייתה אישה יפה ומטופחת כל השנים, והייתה מחוברת ליופי, ליצירה ולאמנות. היא היתה מתלבשת בטוב טעם, עם תכשיטים מיוחדים, דבר שהקפידה עליו עד יומה האחרון. סביב ביתה יצרה תלמה גינה מרהיבה שגם אותה טיפחה במסירות.
במשך שנים היא הייתה רכזת ועדת חברה של ברעם, ומההתחלה הייתה שותפה בצוות התרבות והחגים בברעם ויצרה מסורות מתחדשות יחד עם רבקה זיו ז"ל וחברות נוספות. היא שרה בחגים וזכורה הלהקה עם חיים ברלב ז"ל, מיכאל הצרפתי ומשה הראל ז"ל, בערב בלדות "השטן ואשת האיכר". היא הייתה סופר פעילה באירועי התרבות ובמקביל שרה בחבורת הזמר של מרום הגליל וזכתה גם להופיע איתה ברחבי העולם.
בשנים האחרונות לאחר שאיצקו חלה בסרטן, היא טיפלה בו במסירות גדולה. לאחר לכתו, היא שוב המציאה את עצמה מחדש, אחרי שסיימה לעבוד בקרמיקה. היא למדה ציור, התחילה לצייר, ועשתה זאת במלוא התשוקה, העניקה את ציוריה לחברות וחברים, הציגה תערוכות בסבאבא, וביתה היפה והחם קושט ברבים מהם. תלמה המשיכה להיות פעילה באירגון והפקה של אירועים חברתיים וטיולים לוותיקים וגם פינקה ופירגנה לחברות וחברים חולים ואלה שחשה שזקוקים לתשומת לב – כשאמא שרה הייתה ממש בימיה האחרונים, תלמה ביקרה אותה ואמרה: "חלמתי על שרה והייתי חייבת לבוא" אמא קיבלה אותה בהתרגשות וכך הן נפרדו –
השנה האחרונה הייתה סופר מאתגרת, תלמה שסרבה בהתחלה להתפנות מברעם, עברה בהמשך לאורלי, וממנה התחברה לקהילה בטבריה. ביום השני לבואה למלון, אמרה: "מכאן נחזור הביתה בארונות." גם במלון קיסר, למרות הכל, ידעה ליצר משמעות והראיה לכך היא תחושת האובדן של רבים מעובדי המלון. המשפחה הצליחה לקיים את ההבטחה לתלמה שלא תמות סיעודית ולא בבית חולים. למרות שלא נפטרה בביתה האהוב בברעם שלנו, היא נפטרה על הכורסא בחדר במלון קיסר, כשמשפחתה האוהבת מקיפה ומחבקת אותה עד נשימתה האחרונה ואחריה. גם בשנה האחרונה זכו והצליחו תלמה ומשפחתה לשמור על הייחד שלהם במסירות ובאהבה, בארועים משפחתיים, טיולים וביקורים רבים.
חברתנו תלמה שמרה על עצמאותה ולא יכלה לשאת את התחושה של להיות מטופלת ונעזרת. יחד עם זאת היה הייתה מפוקחת, היא ואיצקו הכינו פתחים גדולים בביתם לכיסא גלגלים, והיא יצרה אריחי קרמיקה שישובצו במצבות שלה ושל איצקו שלה. היא אפילו בחרה את השירים להלוויה, כיתר בני משפחת מאסטרו, שנושא ההלוויות היה מדובר במפגשיהם, (ואלה השירים שמלווים את טקס הפרידה הם על פי בקשתה), הנושא דובר ברוח טובה והומור, שמאפיינים את המשפחה. וגם את תלמה שהייתה חייכנית ומאירת פנים.
תלמה ידעה להגיד גם דברים לא קלים באופן ישיר, לעיתים סרקסטי ולא קל לעיכול, בתעוזה שאיפיינה אותה, ויחד עם זאת היא זכתה להישאר אהובה ומוערכת. היה לה חוש הומור, חוש גישור ורגישות חברתית במצבים מורכבים. היא זכתה לחיים טובים ומלאים, זכתה להיות השראה למשפחתה ולכולנו. תלמה הייתה מאושיות האכפתיות, הנדיבות, הטיפול, היצירה, התרבות, והיופי, בברעם. היא הצליחה להחזיק אמונה והזדהות עם הקיבוץ יחד עם עצמאות, יצירתיות, ויטאליות, תשוקה, העזה ואומץ. לאורך כל חייה הארוכים, זכינו שתשפיע עלינו מטובה - יהי זיכרה של חברתנו האהובה תלמה מאסטרו ברוך, כתוב וחתום בתולדות ברעם
