דברי המשפחה

 אבא אהוב שלנו,
איך בכלל מתחילים לספר ולתאר איש כמוך?
איש גדול וחזק גבוה וחסון – מילות תואר המתארות גם את דמותך הגשמית, אבל גם את אופייך ורוחך.
עוד בהיותך נער בתל אביב, חניך בתנועת השומר הצעיר, התבלטת בכושר המנהיגות שלך ובאותן תכונות נפלאות, שבזכותן נבחרת להיות מדריך בתנועה, אולי התפקיד הראשון שסימן את הבאות.
כבר אז התגלה גם כשרון המשחק שלך, ונבחרת לשחק את התפקיד הראשי בהצגה: "מעשה בעורך שבועון חקלאי". ההצגה נערכה על הגג של קן מרכז בת"א, שם שיחקת את תפקיד עורך השבועון ששמו היה בוב, והשאר היסטוריה.
שם גם נוסדה קבוצת שחף המיתולוגית, שבאופן מאוד לא מפתיע, היית אתה זה שארגן ודאג למפגשים השנתיים של הקבוצה. מפגשים אלה, שחל איפול מוחלט על תוכנם לכל מי שלא נמנה עם חברי הקבוצה, נמשכו במשך שנים רבות וחצו שלושה דורות.
בהמשך נעוריך, התנדבת ליחידת הנוטרים בנמל ת"א הישן ומי שלא שמע אותך מספר על אותה תקופה, שבה התרכזת בעיקר באיך "לעבוד" על האנגלים ו"לסדר" אותם, לא שמע סיפור טוב מימיו.
הרצון שלך להתגייס לפלמ"ח ולהצטרף לחבריך היה חזק מדין התנועה. החלטת לעזוב את ההדרכה לטובת הצטרפות ללחימה בקרבות מלחמת השחרור, תחילה בחטיבת הראל ובהמשך בחטיבת הנגב. במהלך הקרב על משטרת עירק אל מנשיה נפצעת קשה ואיבדת אחת משתי עיניך.
לאחר המלחמה נמנית על קומץ של אנשים אמיצים, חרוצים וחדורי אמונה ואידאולוגיה שייסדו את קיבוץ ברעם.
בברעם גם פגשת את אמא זכרונה לברכה, וביחד החלטתם לבנות את ביתכם בקיבוץ. במשך השנים גדלה המשפחה והתרחבה ובמקביל המשכת לכהן בתפקידים מרכזיים בקיבוץ וכמובן בתפקידים ראשיים על הבמה. קיבוץ ברעם תמיד היה עבורך מקור לגאווה ואתה שהיית בין מקימיו, יחד עם חבריך, הפכתם גבעת טרשים למקום יפה, משגשג ופורח. היית גם פעיל מרכזי ושותף להקמת כל מבני הציבור בברעם.
גם תקופות לא קלות עברו עליך במהלך השנים, אבל תמיד יצאת מהם מחוזק ונחוש להמשיך הלאה.
אנחנו תמיד היינו שם לעטוף אותך בהרבה אהבה, שומרים עליך שלא תיפול.
אט אט הפכת לסבא לתשעה נכדים. את כולם אהבת אהבה אין סופית, עם כולם יצרת קשרים מופלאים והם מצדם החזירו לך אהבה ובשבילם היית הסבא הכי טוב בעולם.
היית אדם שאנשים אהבו לאהוב. הצלחת לגעת בכל קשת הגילאים. הילדים אהבו אותך, צעירים אהבו אותך ובני גילך אהבו אותך.
כבמטה קסמים כל מי שנגעת בו נגיעה קטנה, נשבה בקסמיך ומיד התיידד אתך.
כשהגיע הזמן ונזקקת לעזרה, הגיע דולפי לעזור לך. דולפי טיפל בך במסירות אין קץ ואתה בדרכך גמלת לו על זה. יחד נראיתם כצוות מתואם ומתוזמן להפליא.
השנים האחרונות שלך, היו שנים טובות. לעתים היה נדמה שככל שאתה מזדקן, אתה רק הולך ונהיה צעיר יותר: מתפעל אייפד ואייפון בקלות שאינה מובנת מאליה. מתמצא בכל מה שקורה בארץ ובעולם, ראשך צלול ואתה מוציא תחת ידיך עבודות פסיפס מרהיבות.
מתוך מצבך הלא פשוט, ידעת תמיד ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים: כל כך שמחת בגינה הפורחת שלך, תמיד הקפדת להתעדכן בחידושים הקולינריים באזור ולקראת כל יציאה לחופשה משפחתית, היית אתה זה שמביא את ההצעות למקום החופשה.
למרות הקושי, התעקשת תמיד להגיע אלינו לכל האירועים המשפחתיים שכל כך שימחו אותך.
הקפדת גם להתייצב מדי יום בסבאבא ולא ויתרת על ארוחת הצהריים הקבועה בחדר האוכל.
כל זה מבלי לאבד את חוש ההומור שלך ותוך שמירה על אופטימיות ושמחת חיים שאינן מובנות מאליהן בגילך, במצבך ובהתחשב במגבלותיך הפיזיות.
השבועות האחרונים היו קשים מנשוא. קשה היה לראות את האיש החזק והחסון שהיית, שוכב חסר אונים מול המחלה ולא יכול לה. הקול העמוק, והצלול שלך, אותו קול שבו מידי שנה פתחת את ליל הסדר בקיבוץ, ואותו הקול שבו קראת מדי שנה את "יזכור"" ביום הזיכרון - הקול הזה נדם בשבועיים האחרונים.
מבטיחים לך אבא אהוב שלנו, שנמשיך להיות מאוחדים, לאהוב אחד את השני ולציין שמחות ביחד – כי זה מה שהיה הכי חשוב לך. אנחנו מחזקים אחד את השני ובעזרת חוש ההומור שקיבלנו ממך, מצליחים להתגבר על הכאב.
זכינו להיות ילדיך ואתה זכית בחייך להיות איש אהוב על הבריות, אך יותר מכל אהוב עלינו – ילדיך ונכדיך.

 

 

סבא אהוב שלנו
אצלינו זה לא נתפס, בשבילינו אתה עדיין כאן
בכל פעם שאנחנו נכנסים אליך, אנחנו זוכים ללחיצת היד המפורסמת שלך, מלאת העוצמה, לנשיקה ולהרבה חום ואהבה.
ישר כשאנחנו מגיעים אתה תמיד מתעניין בנו, מעדכן על שאר הנכדים, ובאופן לא מפתיע יודע יותר מההורים.
בשש וחצי בדיוק אל חדר האוכל יוצאים, שם פוגשים את כל החברים, וכשחוזרים, שוב ושוב מגלים איך אתה עוקף אותנו בטכנולוגיה בצעדים ענקיים.
בשבת בבוקר יורדים אל הגינה, שללא ספק הייתה חלק ממך, שותלים עציצים חדשים וקוטפים את הלימונים הכי טובים!
לפני שאנחנו חוזרים, קפה ועוגה ולא שוכחים כמובן עם ריבת המשמשים.

סבא, בפעם האחרונה באמת,
אנחנו רוצים שתדע שאנחנו אוהבים אותך, תמיד נזכור אותך ואת הקיבוץ שכל-כך אהבת ודרכך, גם אנחנו אוהבים.
מבטיחים שנבוא לבקר, נמשיך לקיים מפגשים משפחתיים שהיו לך מאוד חשובים ושנשאר ביחד חזקים.
עדיין לא מעכלים שבפעם האחרונה אנו נפרדים, שאנחנו יוצאים בלי ברכת ה'להתראות' שלך, לחיצת היד המפורסמת ומלאת העוצמה שלך, הנשיקה, החום והאהבה.

שלך,
אמרי, דן, נתאי, גלי, עדיה, אורי, יעל, אמיר ומאיה