לאה נולדה בחיפה בתאריך ה 28/8/31 להוריה רחל ומרדכי יעקובוביץ'.
האב מרדכי, יליד העיירה זלושיץ שבגליציה המזרחית (באותה התקופה- רוסיה), נולד בשנת 1883 ועלה לארץ ישראל ב 1905 בן יתר חלוצי העלייה השנייה. עבד כפועל חקלאי ביישובים שונים. עם התקדמות הצבא הבריטי לסיני ברח מרדכי והצטרף כאזרח ליחידה להקמת קווי טלפון וטלגרף עבור הצבא הבריטי. אחרי כיבוש הארץ חזר והחל לעבוד בשירות הטלפונים של ממשל המנדט בארץ ישראל- פלשתינה אז.
אמא רחל נולדה בשנת 1900 בעיירה אושמיאנה (היום רוסיה הלבנה- אז בחבל ליטא), למשפחת לפידות. משפחת לפידות היתה אורתודוקסית משכילה. בשנת 1924 עלתה רחל לארץ ישראל במסגרת "החלוץ" והגיעה לחיפה באניה. באותה השנה נישאו שני החלוצים- מרדכי ורחל, ובשנת 1925 נולד בנם יאיר.
ב1927 רכשה המשפחה מגרש במתחם שכונת 'נחלה' במזרח הדר הכרמל (חיפה) בעזרת משכנתא. בן דודו של מרדכי הגיע גם הוא באותה התקופה עם משפחתו לחיפה. בהיותו נגר מומחה הקים צריף על המגרש למגורי מרדכי, רחל ומשפחתם. המיקום היה על מדרון תלול ומן המרפסת היה מבט פנורמי על ואדי רושמיה, גשר הגיבורים, מפרץ חיפה, עכו ואפילו הר החרמון. לתוך הוויה משפחתית זו נולדה לאהל'ה בשעה טובה בשנת 1931.
היא גדלה כיתר הילדים בשכונה בהרגשת חופש, בטבע, ובשמחת חיים רבה. כבר מילדותה בלטו תכונותיה החשובות: ביטחון עצמי, שמחת חיים, חברתיות, אומץ לב ונדיבות. להדגמה, כשהייתה בת 5, הביאה אמה רחל באחד הימים טבלת שוקולד משובח שקיבלה ממקום עבודתה. לאה, החרימה את הטבלה, יצאה החוצה וחילקה את השוקולד לילדי השכונה שהזדמנו לשם.
בדרך כלל הייתה לאה ילדה פעלתנית ושמחה, אך בגיל שנתיים חלתה בטיפוס הבטן שהייתה אז בתקופת הקדם- אנטיביוטיקה, מחלה קטלנית לתינוקות. לאה הקטנה אושפזה בבית החולים הדסה- חיפה, ששכן בוילה סמוכה למתחם הטכניון הישן ושם הצילו את חייה. למרות פזיזותה הייתה חפה בדרך כלל מתאונות לבד מן המקרה של כוס המשקה שפצעה את ידה בעת חגיגות בר המצווה של יאיר אחיה, פצע גדול שבגינו היה הכרח להזדקק לכירורג שתפר את הפצע, מאורע שהשאיר צלקת.
לאה למדה בביה"ס היסודי 'גאולה', לא רחוק מצריף המשפחה. בשנות המרד הערבי (המאורעות), היו יריות וקולות נפץ מדי לילה מכיוון שכונת רושמיה המוסלמית במדרון ממול, ועם זאת לא הופרה שגרת החיים של הילדים- לימודים, משחקים, ספרים וסיפורים, ורחצה בים ובבריכת בת גלים בחופשים ובשבתות.
ב1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וחיל האוויר האיטלקי החל להפציץ מדי פעם את העיר חיפה והנמל. בעת ההיא עברה המשפחה לגור בחדר שכור בבית בנוי מבטון וממוגן מבחוץ. לאחר מספר חודשים חזרה המשפחה לצריף שבהשוואה אליו היה נראה רחב ומרווח. אבא מרדכי חפר שוחה מתחת לעץ החרוב ובעת הפצצה היו יושבים בתוכה וצופים בתצוגה האורקולית של מערכת ההגנה האנטי-אווירית.
בתחילת שנות ה-40, נתגלתה בחיפה מחלת הדבר המועברת ע"י פרעושי החולדות. אי לכך יצאה פקודה מנדטורית לפנות ולפרק את כל הבניינים הארעיים וביניהם גם צריף המשפחה. בסופו של דבר, נמכר הצריף לקיבוץ משמר העמק, פורק והועבר לשם. במצוקתה, עברה המשפחה לגור בשכונה מעורבת סמוכה לעיר חיפה בגן העצמאות. תוך זמן קצר רכשה לאה חברות ערביות, למדה דרכן את השפה הערבית וחגגה.
החל מגיל צעיר הייתה לאה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' והייתה מבלה בקן שברחוב החלוץ זמן רב. בהיותה ילדה נאה ביותר, עליזה ביותר ושמחה תמיד הייתה פופולרית ואהובה. לאחר בית הספר היסודי עברה ללמדו בבי"ס מקצועי ללימודי מנהלה ומשרד, ואחרי הסיום החלה לעבוד. סמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, עזבה את חיפה והתגייסה לפלמ"ח לשירות בחטיבת הנגב. שם התחיל הסיפור הגדול שהשתלב בסיפורו של סבא יגאל- מהכשרת השומר הצעיר תל אביב- רחובות.
לאה ויגאל ייסדו את קיבוץ ברעם, הקימו תא משפחתי שכלל מלבדם גם את עמית- בכור הקיבוץ שנפל ביוני 1973 באזור דוב"ב, וכן את אסנת, יערה ועפרה. בקיבוץ עבדה לאה באקונומיה ולאחר מכן במשך שנים רבות כמטפלת תינוקות. כשנולדו הנכדים- זיו ותום, עברה לעבוד בקומונה (מחסן הבגדים).
לאה אהבה את הקיבוץ שהקימו, והייתה מסורה למשפחתה, חבריה ולעבודתה. הותירה אחריה את בעלה- יגאל יחיאלי, בנותיה- אסנת שחר, יערה ליטמן ועפרה יחיאלי, ונכדיה זיו, תום, רז, נדב, טל, גלי, איל וגידי.
כתב יאיר עקוב, אחיה של לאה יחיאלי.
