דברים לזכרה

 

יקרה שלי.
מעולם לא עלה בדעתי שאצטרך להספיד אותך. הרי אני הייתי הבוגרת ואת היית הצעירה.
חיינו היו ארוגים במין שתי וערב מופלא. לפעמים היו החוטים צפופים ולעיתים רחקו זה מזה, אבל עכשיו במותך פקע מהמארג הזה ,סיב שהחזיק באורח מוזר את המרקם כלו ועימו פקע משהו בתוכי.
היום היו קוראים לקשרי העבר שבינינו, "שכונה". את ברחוב בצלאל אני ברחוב פבזנר, את
בעממי ב' אני בילדי עובדים, את בתנועה המאוחדת, חולצה כחולה עם שרוך אדום אני בשמו"צ – חולצה כחולה ושרוך לבן. אז מה? חיפה הייתה עיר קטנה וניפגשים באותם מקומות, במצעדי אחד במאי, בשעור מלאכה בבית הספר שלך, בחגים באולם "ביתנו" וסתם בשוטטות ברחובות חיפה.
כשאמרנו קולנוע ,"אורה" ,ואדי ניסנס, שוק תלפיות או סתם רחוב הרצל, שתינו ידענו בדיוק היכן אנחנו נימצאות.
כשהתגייסתי במלחמת השחרור לפלמ"ח ,את כבר היית בואדי בדורות. איך לעזאזל הגעת לשם לפני ואת רק בת שבע עשרה. עד היום הענין הזה לא ברור לי. מה זה מחטף?
הקירבה בינינו הביאה לצילומים משותפים עם המון צחוקים, נסיעות מוזרות על איזה משוריין שהסתובב ימים אחדים ברחבי הנגב וסתם החלפת זיכרונות ילדות מימי חיפה. היית מלכה. צעירה, מלאת אנרגיה, שער שחור ומתולתל ויופי ישראלי מובהק. אני חושבת שלא היה אדם בסביבה שלא הכיר אותך.
ובחופשות המטורפות מהצבא, ברחנו מחיפה המשעממת והישנונית. נסענו בדרך לא דרך למחנה דורה בנתניה, לבקר את אחיך יאיר שהיה בקורס קצינים. איך לא? הרי יאיר היה האח הנערץ עליך. התגלגלנו לעין השופט לבקר את רבקה'לה ושולה שנשלחו לקורס מכיו"ת ובעיקר בילינו בעיר הגדולה שהציעה לנו את תפנוקיה.
אחרי השחרור מהצבא עלינו יחד לכפר ולנקודה, עבדנו יחד במטבח, פעם אני הייתי האקנומית ואת המבשלת ופעם להיפך.
כשעמית נולד ליגאל ולך ,הרגשנו שהוא הילד של כולנו. לעיתים שכחנו שהוא הילד הפרטי שלך ושל יגאל ועל כך אני מבקשת את סליחתך. אולי היינו צעירים מדי וחדורי רעיונות לא לגמרי
מציאותיים .אנא סלחי לנו.
ואז באו הילדים האחרים והייתה קבוצת "רקפת", ילדי הטיפוחים שלנו.
ואחר כך הגיחה אסנת לעולם ונהייתה קבוצת "אלון" וכשיערה ודודו נולדו אחד אחרי השני, נוצרה קבוצת "דרור". ושתינו אחוזות אחת בשניה.
אבל כשהגיעה לאויר העולם עפרה, נשארתי מאחור. למזלי הגדול בבגרותה , הייתי המורה שלה וכך רכשתי מתוך משפחתך ידידה צעירה ואהובה .
חוץ ממשפחתי, היית לי האדם הקרוב ביותר בבר עם וכשליוויתי אותך לאחרונה, בסוף דרך בת עשרות שנים וראיתי איך את דועכת לאט לאט ,הראש הבין אבל הלב סרב להאמין.
כל משפחתך טיפלה בך בכל האהבה שבעולם ולידך ילנה ביום וסמיחה בלילה.
אני נפרדת ממך יקרה שלי ושולחת את ניחומי הכנים והאוהבים ,ליגאל אישך, שהיה תמיד לצידך ,לבנותייך הנהדרות, ליאיר אחיך הנערץ, לנכדייך כולם ,שאהבת אותם בלי גבול והם ראו בך את הסבתא ה"קולית" ביותר.
את תחסרי לכל מי שהכיר אותך, בקיבוץ, בחדר האוכל, בחצר, בשבילים וב"שכונה".
שלום לך לאה'לה, אני מבטיחה שאקפוץ לבקר. על אף הכל, הייתה לנו חתיכת חיים משותפת.
תהיי מנוחתך עדן.