עליזה נולדה ביום 26 בנובמבר 1932 בעיר חוסט בצ'כוסלובקיה, בת יחידה להוריה לאה וצבי פלברבאום.
עלתה לארץ עם אמה בגיל חצי שנה והתיישבו בירושלים.
אביה הגיע לארץ בנפרד עם קבוצת צעירים שעשו דרכם מצ'כיה לארץ באופניים, כעבור זמן קצר חלה בשחפת חזר לצ'כיה ונפטר שם.
עליזה גדלה בירושלים עם אמה ובן הזוג של אמה יוסי פלברבאום שהיה לה כאב. בעידודם הצטרפה לתנועת השומר הצעיר שהייתה לביתה הרעיוני מאז.
כשפרצה מלחמת השחרור, בעת המצור על ירושלים שלחה אותה אמה לתל אביב והיא עברה להתגורר עם הדודות , בנות המשפחה שחלקן לא היו עוד נשואות וחלקו דירה משותפת.
בפיצוץ מכונית תופת ברחוב בן יהודה בשנת 1948 נהרג יוסי, ולאה אמה עברה לגור איתה בתל אביב.
בתל אביב הצטרפה עליזה לקן צפון של השומר הצעיר וביחד עם חבריה מגדוד גבולות התגייסה למחזור השני של הנח"ל. עם הגרעין הגיעה עליזה כהשלמה לברעם.
הקיבוץ היה רק בן שנתיים ועליזה חוותה קושי רב בהסתגלות לחיי היום יום, העבודה בחקלאות ותנאי המחיה. על חוויותיה בתקופה זאת כתבה בספרה "כמו שיש ירוק".
היא יצאה לשנת הדרכה ברמת גן ועבדה בעיתון על המשמר. עם שובה הכירה את יענקלה זהר הם הקימו משפחה ונולדה אורנה בתם הבכורה.
בהמשך יצאה לבדה לתקופת הדרכה בשומר הצעיר באירופה. בשנת 1960 נולדה רקפת ושלוש שנים אחריה נולדה הדס. עליזה עבדה בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, היתה גזברית ועבדה בחינוך. במקביל סיימה תואר ראשון בלימודי תאטרון ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב והוציאה עוד שני ספרי ילדים על חוויות חיי הילדים בקיבוץ.
בשנת 1978 גויסה מטעם התנועה ללוות את קיבוץ גשור שהיה קיבוץ צעיר בתחילת דרכו. משם התחילה דרכה כפעילה בקיבוץ הארצי.
בשנת 1980 היתה לאשה הראשונה בתפקיד מזכירת "הקיבוץ הארצי". בתפקיד זה כיהנה במשך 5 שנים. בשנות כהונתה התמודדה התנועה הקיבוצית עם חילופי השלטון במדינה, עם משבר הבנקים ומלחמת לבנון הראשונה.
עם סיום כהונתה קבלה על עצמה את ניהול מפעל אלכם של קיבוץ ברעם. תחת ניהולה התרחב המפעל ועבר למבנה תעשייתי חדש.
משנת 1990 כיהנה עליזה כמנכ"לית ואחר כך כנשיאת מכללת תל חי שתחת ניהולה הפכה למכללה אקדמית.
בשנת 1996 בטקס המשואות בהר הרצל בערב יום העצמאות הדליקה עליזה משואה כמייצגת של התעשייה, החינוך וההתיישבות בגליל.
בשנת 1997 חזרה לעוד 10 שנים בתעשייה, בתפקיד יו"ר מועצת המנהלים של אלכם.
בכל השנים וגם אחרי שפרשה לגמלאות היתה עליזה מעורבת וגילתה עניין רב בכל הקשור בפיתוח האזור , במכללה, בתנועה הקיבוצית, במפלגת מרץ ובעיקר בביתה בו כל כך התגאתה , קיבוץ ברעם.
עד סוף חייה ואף כי כבר מאד נחלשה היא שמרה על סקרנות ועניין , אהבה מאד תרבות , תאטרון וספרים.
ביתם של עליזה ויענקלה היווה תמיד מוקד משיכה לצעירים שמצאו בהם מקור בלתי נדלה להחלפת מחשבות, ידע ורעיונות בכל נושא שבעולם.
לעליזה ויענקלה נולדו בהמשך 10 נכדים וחמישה נינים – על כל אלה גאוותה.
