אייל (ג'אן אלן) שפרן נולד בפאריס בשנת 1952 לאחותו רמונד ולהוריו שלמה ומרגולזה מפולין, שנפגשו בצרפת. לזיכרם הדליק את המשואה ביום השואה לפני שנה, וסיפר את סיפורם ותלאותיהם.
אייל עבר מספר בתי ספר יסודיים ותיכוניים והעיד על עצמו שהיה תלמיד ממש לא ממושמע...
לישראל עלה בשנת 1971 במסגרת גרעין "ריצפז", שמספרים שהיה גרעין חדור תחושת שליחות לנקות את ברעם מה..., גרעין "ריצפז" היה המשך ישיר של מהפכת הסטודנטים בצרפת, בשנת 1968. גד שלימד אותם באולפן ניזכר שבשעורים, אייל רוב הזמן ישן או נימנם, אבל מפעם לפעם כשנשאל, ידע תמיד את התשובות פרפקט והיה תלמיד מצטיין, אז וגם בהמשך לימודיו באורנים ובאוניברסיטת בר אילן בתחומי המדעים והביולוגיה, אייל היה מבריק, חריף ורחב אופקים.
הוא נהג לומר שנשאר בברעם בזכות שני אנשים, ויקו ארנין, שאצלו ואצל אילנה ומשפחתם היה מאומץ ויורם לוצאטי.
בברעם עבד במטע, בלול, ב"מנור", ב"אנה פרנק" ובבית אריזה. הוא היה רכז מתנדבים, רכז צוות עובדים ב"אנה פרנק", רכז השכלה, רכז ועדת סמים ורכז ועדת ביקורת. הוא חינך שני מחזורים של "נעלה", היה מסור ונתן את כל הלב. הלן מספרת שהיה מחנך מצוין ושותף נהדר לעבודה, תמיד היה לעזר לנערים ולימינה.
אייל היה שחמטאי מעולה ואנרכיסט על פי תפיסתו. הוא טען שהקיבוץ הוא דוגמא למימוש האנרכיה במיטבה: אין משטרה, אין חוקים, אין בתי משפט, אין בתי כלא... היו לו דעות ועמדות מוצקות. מספרים שאוי לו למי שהעז לחלוק על דעותיו הפוליטיות והמקצועיות, ובמידה ופלוני העז, אייל היה מאדים, רותח, מתלהט ויש אומרים שאדים יצאו מאוזניו. כמו רבים מאיתנו גם הוא חשב שהאמת נמצאת אצלו...
מספרים שבאוניברסיטת "בר אילן", בה למד תארים שני ושלישי, סרב ללמד כי סרב ללכת עם כיפה -
בבית ספר "אנה פרנק" הצטיין בבניית שעורים מרתקים ומעניינים, אותם הכין ברצינות ובהשקעה. ב"נעלה", הוא השקיע מעל ומעבר ודאג להם כמו אבא. הם העריכו ואהבו אותו. הוא היה מתגאה ואומר שבברעם חלקם נשארו, (לעומת קיבוצים אחרים...).
אייל הצליח להגיע לנערים מתקשים ולנערים מצטיינים. במסגרת עבודות הגמר, הוא בנה איתם פרויקטים באקולוגיה, ובביולוגיה שחלקם היו ברמה אקדמית. כשהיה יוצא לשטח היה מסביר ומנתח מדעית באופן ייחודי ומרתק.
בשנים האחרונות עבד בבית אריזה במעבדה, בהבטחת איכות והיה מקצועי ומעמיק לעילא ולעילא. לפני מספר שנים, טיפס על ערמה של שבעה מיכלים, כדי להביא דגימת פרי, חברה שעמדה בצד שאלה את עצמה: ייפול או לא ייפול, רגע לפני שפיספס ונפל על הראש. היא הורתה לו לא לזוז, הוא פונה לבי"ח, השתקם וחזר לעבודה.
אייל העיד על עצמו שאין בו פחד, אינו חש סכנה, ואינו זהיר. בעברו נפל מאפרון, ועבר תאונת דרכים. העיד שהוא אוהב את הריגוש, היה רוכב על אופניו המהירות, אמר שאם יפסיק סביר שידעך...
במשרדו, במחשבו היו תמונות מטיוליו, מאלסקה, מקנדה, מגאורגיה ועוד. הוא אהב לטייל בעולם והיה קשור ומסור לאחותו, אחייניתו ומשפחתה שבקנדה, רצה לחזור לראות את הליוויתנים הגדולים שהקסימו אותו, הוא צילם ואהב את לטייל בטבע ולחקור אותו, לאחרונה קנה כרטיס לקנדה שלא זכה להשתמש בו.
אהב לטייל בשדה, במטע, בפארה. ליציאתו האחרונה להביא דגימות פרי, הוא בחר לצאת על אופניו המהירות, נסיעה בה נפל, ובעיקבות הנפילה נפטר -
לאייל היו תוכניות רבות על הפנסיה. אייל בלט בחוכמתו, חריפותו, שנינותו ומקוריותו, בבחירתו בדרך חיים ייחודית.
יהי זיכרו של אייל חברנו ברוך.
