אליהו נולד בשנת 1932 בקארלסבד (כיום קרלובי וארי) בצ'כוסלובקיה. הסבים שלנו היו אחים וגרו עם משפחותיהם בבית בעל שתי קומות. בקומה הראשונה נולדו לסבא שלי 10 ילדים ואחת מהן הייתה אמי. בקומה השנייה נולדו לסבא ולסבתא של אליהו 5 ילדים. אחד מהם היה פליקס, אביו של אליהו.
לאחר חתימת הסכם מינכן (1938) ברחו משפחותינו, כמו רוב היהודים, מהסודטים לפראג. לאחר כניסת צבאות היטלר לפראג ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הצלחנו לעלות לארץ, אליהו בן השבע עם הוריו ואני במסגרת עליית הנוער.
משפחת לוינשטיין התיישבה בחיפה ועבדה קשה מאד לפרנסתה: האבא עבד בנמל בשירות הבריטים והאימא ניהלה ביחד עם אחותה מסעדה ביתית. התנאים היו מאד קשים, ימי צנע, בישול על פתיליות וכו'. בהרבה התמסרות הצליחו שתי הנשים להכין אוכל ביתי במחירים סבירים, בעיקר לסטודנטים מהטכניון. חדר המגורים הפך בצהריים לחדר-אוכל.
אליהו ראה וכאב את הקשיים בבית ובתור בן יחיד הוא החליט בגיל 16 שעליו לסייע לפרנסת המשפחה. נגד רצון ההורים הוא עזב את בית הספר והחל לעבוד. נוסף לזה היה פעיל בקן של השומר-הצעיר. כדי לרצות את ההורים הצליח גם לעמוד בכבוד בבחינות בגרות אקסטרניות. בית ההורים של אליהו היה בשבילי ומאוחר יותר לכל משפחתי תחליף לבית הורי.
אחרי מות האב פליקס, אולי, האם שהתה בשנותיה האחרונות בבית אבות בטבעון. בכל ביקורינו אצלה תמיד סיפרה בהערצה ובגאווה על בנה המסור, על ביקוריו השבועיים אצלה ועל שיחות הטלפון היומיות. קשה לי לציין את כל תכונותיו של אליהו – לא מצאתי בו שום דופי. הערצתי את חכמתו, דעותיו הרבות בכלכלה, בידיעת הארץ , במוסיקה ועוד. יחד עם זה הצטיין בצניעות, בהתמסרות למשפחתו ולמשקו. באחריותו בכל תפקיד שהוטל עליו, אליהו היה תמיד חביב, נעים הליכות ומתחשב. אהב את הארץ על שביליה ואתריה, היה דייקן ולמדן.
אהבנו לבקר בברעם אצל דרורה ואליהו ולמיד שמענו על כל ההישגים במשקכם ובגאווה אליהו הוביל אותנו דרך שבילי המשק המטופחים.
בביקורנו האחרון לפני כחודש הוא נפרד מאתנו במילים: "סעו בזהירות".
יהי זכרו ברוך!!
רות ואברהם מולדת
