יהודית (דידי) ארנשטיין

 

 

 דידי – דברים מתוך חוברת לזכרה – כתב יהודה

דידי נולדה ב-1936 באלכסנדריה שבמצרים, בת אחרונה במשפחה של חמש בנות ובן. בבית ספגה אווירה יהודית מסורתית. בנעוריה הייתה חברה בתנועת "דרור", במחתרת, כי התנועות הציוניות היו אסורות.
באותם זמנים היו ויכוחים עזים בין בני הנוער המשתייכים לתנועות הציוניות עם אידיאולוגיה שמאלית, כמו "דרור" ו"השומר-הצעיר": האם לעלות לארץ ולהגשים בה את האידיאל הציוני-סוציאליסטי או להישאר במצרים להלחם את מלחמת המעמדות יחד עם המפלגה הקומוניסטית. דידי החליטה, אחרי שיחות נוקבות, לעלות לארץ דרך צרפת. כבר אז היא הייתה קשורה לשומר-הצעיר וכך הגיעה באופן טבעי להכשרת התנועה ב"זט", בדרום מערב צרפת, מקום בו התרכז גרעין של חניכי התנועה לקראת עלייתם ארצה, לקיבוץ שם הכרנו. השנה היא תחילת 1955.
עם בואנו לברעם דידי התחילה לעבוד בצאן, הייתה שותפת לכל העבודות, מחליבה ידנית עד לעזרה בתקופת הגז, ועם נדידות העדר לעמק החולה. ביוני 1958 נולדה לנו תמי, ולא היה גבול לאושר. כשנתיים יותר מאוחר, אחרי שתינוק נפטר לנו בלידה, דידי החליטה להגשים אחד מחלומותיה ויצאה ללמוד אחות מעשית בביה"ח "השרון" בפתח-תקווה. היא הייתה מאושרת בלימודיה, וחזרותיה הביתה בסופי שבוע היו תמיד חגיגה לשלושתנו. ביום האחרון של 1965 משה נולד לנו והשמחה הייתה רבה מאד. דידי המשיכה לעבוד במרפאה ויצאה לשנת לימודים נוספת, הפעם ב"רמב"ם", על מנת להיות אחות מוסמכת. בשבוע הראשון של 1971 בא לעולם ילדנו השלישי ניר והשמחה הייתה כפולה ומכופלת. בסוף 1972 כל המשפחה יצאה לשליחות תנועתית ברומא.
בגמר שליחותנו, בסוף 1975, דידי חזרה למרפאה ועבדה בה עוד כמה שנים, עם הפסקות ל"שנות חינוך" ולהשתלמות מקצועית בחיפה. במשך השנים, היא הייתה מקיימת באופן סדיר חוג הכנה ללידה טבעית בברעם.
דידי אהבה לשיר כבר מימי נעוריה והיה לה קול נהדר. במשך כמה שנים, בתחילת חייה בארץ, השתתפה במקהלת הקיבוץ-הארצי. לאחר מכן, זה לא הסתדר לה יחד עם גידול שלושה ילדים ועם מקצועה, אך היא מצאה זמן לשיר משירי ארץ-ישראל, שירים שאהבה במיוחד, בחגים בקיבוץ ובחתונתם של בני ברעם. אנו זוכרים במשפחה את המתח והעצבנות לפני ההופעה, והאושר והרווחה אחר-כך, כאשר הקול היה צלול והשיר יצא יפה ומוצלח. דידי הכניסה למסורת הברעמית את מאכל ה"בלילה" בט"ו בשבט ובימי ההולדת של ילדינו.
דידי סבלה מבעיות בריאות בבטן ונאלצה לעבור ניתוח במרץ 95. היה לה קשה להתאושש ממנו והיא חששה מניתוחים נוספים. באפריל 96 חגגנו בסמר את הבר-מצווה של עמרי ודידי קרנה מנחת ומאושר, למרות שהיא ידעה שימים ספורים לאחר-מכן יהיה עליה לעבור עוד ניתוח. היא התאוששה יחסית מהר מהניתוח עצמו, אך בכל זאת קריש דם הכניע אותה תוך שניות ספורות. דידי שתמיד עזרה במסירות ובאהבה לעולם נכנעה למחלה והשאירה את כולנו מוכים, המומים, לא מבינים, לא משלימים, אך עם הרבה זיכרונות נעימים וגעגועים עזים.