קורות חיי עדה יקירתנו – עינת לוצאטי
עדה נולדה בשנת 1934, להוריה סילביה וגוסטב, שנתיים אחריה נולד אחיה פרנקו. היא גדלה בבית יהודי מסורתי בטריאסטה שבאיטליה.
בגיל 5 בעיקבות חוקי הגזע ורדיפת היהודים, ברחה המשפחה לדרום איטליה, הם הסתתרו בכפרים, בזהות בדויה.
פעם אחת ירדה עדה הקטנה מהרכבת לשירותים. לנגד עיני הוריה, חייל גרמני עצר אותה ושאל: "מה זו השרשרת שיש לך"", היא ענתה בתושייה מדהימה: "אבא שלי מורה למוסיקה ואלה תווים מיוחדים", וניצלה. על השרשרת היה כתוב שדי בעברית –
כשהאמריקאים נכנסו לאיטליה מדרום, עלתה המשפחה איתם לטריאסטה, כדי לגלות שלביתם פלשו שלוש משפחות, שבהמשך יצאו.
בגיל עשר, אחרי שעברה מבי"ס לביס במהלך הבריחה, חזרה עדה ללמוד בטריאסטה. פעם אחת סיפרה לשכנתה לספסל הלימודים שערב קודם ראתה סרט וזו ענתה לה: "חשבתי שליהודים אסור לראות סרטים", היא באה להוריה והודיעה להם שתעלה לארץ בגיל עשרים. וכך היה.
עדה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, במסגרתו הייתה בגרעין "משעולים", עלתה לישראל, לקיבוץ ברעם, התגייסה לצהל והייתה מפקדת בצבא.
בברעם עבדה ברפת, רעתה את הפרות רכובה על הסוסה רוח, פעם אחת ברחו שתי עגלות אל מעבר לגבול, עדה דהרה בעקבותיהן, עברה את הגבול והחזירה אותן הביתה...
עדה הייתה מהנשים הראשונות בברעם שעשו רישיון נהיגה, הייתה רכזת קניות, למדה שירטוט בטכניון, הייתה שרטת באלכם וחלמה להיות אדריכלית, מימוש חלקי היה ביוזמתה והובלתה את צביעת בתי הקומותיים שייפתה אותם מאד -
עדה יצאה לעבוד בגלריית הקיבוץ בתל אביב, הקימה את ענפית בה באו לביטוי כישרונותיה היצירתיים בעיצוב ויצירת מוצרי לבנדר הדפסות ועוד.
את הוגו הכירה עדה באיטליה, במועדון לילה, הוא התאהב בה ואחרי שלוש שנים הגיע בעקבותיה לברעם.
בשנת 1965 נולד בנם גבי ז"ל ושנתיים אחריו נולד דן.
בשנת 1980 נפטר גבי ועדה חוותה את הנורא מכל, נושא שלא דובר.
עדה בחרה להמשיך, לחיות ולבטא את עצמה בדרכה המיוחדת, העצמאית והחופשית -
היא טיילה ברחבי העולם עד לא מזמן, הייתה בהמון מקומות: פפואה גינאי, סרילנקה, תאילנד, רחבי אירופה, קובה, ארצות הברית, בטיולי קיבוץ, בשנת חופש מהקיבוץ ועוד.
פעם אחת, בפראג, רצתה לראות את קברי בני משפחתה, המקום היה סגור, היא טיפסה על הקיר, מצאה את הקברים, טיפסה חזרה וקפצה לרחוב, לנגד עיני צופים משתהים לראות אישה לא צעירה, אך נחושה...
היא הצטרפה לטיול עם דן וטל בהודו, המשיכה כתרמילאית בגיל 68, ולימדה איטלקית.
היא הייתה סקרנית, פתחה אטלסים, ידעה המון שפות, הייתה בעלת תרבות אירופאית, סגנון טוב וטעם ייחודי –
עדה הייתה תוססת מחוץ לכל המרובעים, היא הייתה הרפתקנית חסרת פחד וגבולות, היא אהבה לרקוד, אהבה את הים והייתה נוסעת עם חברותיה לשחות ולהשתזף בחופיו, גם את הברכה בברעם אהבה והגיעה אליה עד ימיה האחרונים -
היא הייתה יצירתית, צבעונית, מוכשרת במלאכות יד, יצרה תכשיטים, ויטראז'ים, עיצבה גם מנורות למסעדת דיקסי בה עבד בנה השף דן, עבורו הכינה מילון איטלקי של מושגים ועזרה לו לרכוש את שפת הבישול האיטלקית, שהיא חלק מיצירתו הקולינרית.
עדה הייתה יפיפה, מושכת בייחודיותה, בעלת סגנון, טוב טעם וצימאון למרחבים, היא הצליחה לממש את אהבותיה גם בברעם, אותה אהבה והייתה שלמה עם החיים בה -
דן בנה, היה מקור אהבתה וגאוותה, היא חיכתה לשיחות הטלפון מדי שישי בארבע, ובשנים האחרונות מדי יום, היא אהבה את כלתה טל, והייתה מאושרת שטל נכנסה לחייה ובחרה בדן, אהוב נפשה. היא העריכה וטיפחה את הקשר החיובי בניהן.
לדן וטל נולדו גיא, תמר וזהר, נכדיה, שאהבו לבוא לבקר את נונה המיוחדת שלהם והיו מקור שימחה וחיות עבורה -
עדה חלתה בסרטן ראות, לאחר הכריתה, היא המשיכה לעשן ולשתות ולחיות את חייה בדרכה -
עדה התקשתה לקבל עזרה, גם בשנים האחרונות, כשנחלשה. תמיד הייתה עצמאית ועקשנית, היה לה קשה לשאת את תחושת התלות -
גלדנה העוזרת האישית המסורה שלה, ליוותה אותה בחודשי חייה האחרונים –
מרבית הזמן עדה לא סבלה, בנה האהוב דן ליווה אותה וזכה להיפרד ולנשום איתה את נשימותיה האחרונות -
יהי זיכרה של עדה האהובה מבורך
