דפי הנצחה

קורות חייה של שוש פירסט היקרה
שוש, שנקראה רוזה שושנה על שם סבתא, נולדה בשנת 1944 להוריה קלרה וסמי חיזקיהו, ולאחיה מומו. כשהייתה בת חצי שנה הם חזרו לטורקיה. בגיל ארבע הם עלו למחנה אוהלים באר יעקב בתנאים קשים, משם עברו לביתם, שאביה בנה, בבאר שבע המדברית והשוממת, כשבחצר הם גידלו תרנגולות וירקות.
הבית בו גדלה היה מסורתי, לצבא היא התגייסה למורת רוחם של הוריה תוך הבטחה שלא תישאר בקיבוץ, אלא שבקיבוץ, בברעם, היא התאהבה במיכאל ז"ל ונשארה.
לה ולמיכאל, שהיה חשמלאי כמו אביה ואחיה, נולדו נועם, אורית, הגר ובועז. שוש זכתה ב-12 נכדות ונכדים ובנינה מיה פאולה האהובה.
כשהייתה בת 38 נפטר מיכאל, ומותו המשיך וממשיך ללוות אותה ואת המשפחה, בד בבד היא בחרה לטפח במסירות ואהבה את משפחתה, יצרה טקסים ומפגשים ביתיים חמימים וטעימים ושמרה על קשר עם משפחתו של מיכאל.
שוש טיפלה בהוריה במסירות והביאה לברעם את סבתא קלרה. עם גילה אימו של מיכאל, היה לה קשר מיוחד ובזיקנתה, שוש הייתה נוסעת מדי שבוע לחיפה, להיות איתה.
בברעם שוש עבדה בגיל הרך, ובהמשך עשתה רישיון ועבדה בריכוז קניות תוך נהיגה ותימרון על רכב גדול. היא הייתה רכזת ועדת בריאות, רכזת הכלבו והצטרפה ליהודה עלי בדפוס. כשיצאה לפנסיה המשיכה לעבוד בארכיון.
שוש הייתה אהובה, נאהבת ואוהבת למשפחתה חברותיה, חבריה ומכריה. שוש הייתה מטופחת, ומטפחת, משפחתית חמה ונדיבה. עד ימיה האחרונים שימחה חברות וחברים חולים ואהובים, בתשורות מאפה, בתשומת לב, ואכפתיות.
שוש העריכה והוקירה את התמיכה שקיבלה, היא אהבה את ברעם וחיה בשלום עם השינוי הגדול שעשתה בחייה. היא הזדהתה עם דרך חיינו המיוחדת, היא אהבה את הנוף והסביבה ויחד עם זה אהבה מאד לטייל בחו"ל עם חברותיה.
שוש הייתה יצירתית, סרגה לילדיה, עשתה פסיפסים, רקמה, אהבה חרוזים, הייתה יפה ומחוברת ליופי. על המערכת הלכה יומיומית, נפגשה במאור פנים, במילים טובות וניפנוף לשלום שהיה בו הבטחה לפגישה גם מחר - אבל שוש נעלמה לנו בחטף לפני חמישה שבועות.
היא הגיעה לבית החולים, עם תיק קטן מתוקתק, בו כל מה שהיא צריכה, אך מצבה הידרדר במהירות, משפחתה הייתה איתה לאורך כל התקופה עד ואחרי נשימותיה האחרונות.
יהי זיכרה ברוך,
כתבה: עינת רידל לוצאטי
---------------------------------------------------
אמא יקרה שלי

תודה!
אני זכיתי לקבל אותך בתור אמא מכל האימהות בעולם, אני בחרתי אותך ואת בחרת בי.
אני כותב ומוחק כותב ומוחק לא יודע איך אני אמור לכתוב את כל מה שיש לי בלב...
את כבר ידעת אבל אנחנו לא רצינו להאמין, זה הכל קרה כל כך מהר ואנחנו מנסים לאחוז בכל רגע קטן איתך ולקבל כל החלטה בצורה שתכבד את הדרך הייחודית שלך ואת הבחירות שביקשת ללכת מהעולם הזה.
החודש האחרון תמצת בצורה הכי טובה את כל המהות של האימפריה המופלאה שאת משאירה מאחוריך, הלכידות שלנו כמשפחה, העזרה והתמיכה ההדדית שלנו אחד בשני מסביבך, כמו מעגל חזק של החיים.
את נגעת בכל כך הרבה חברים, בשקט ובנועם הליכותיך, זה תמיד שימח אותי שיש לך תמיכה חברית גדולה. אין ספור טיולים לחול עם חברות טובות ומכל טיול התעקשת להביא לנו משהו קטן.
שעות של תקתוקי מקלדת בשנים של עבודה בדפוס ובארכיון, מקלידה בדייקנות ובמיומנות שתמיד הפליאה אותי והקסימה בו זמנית.
בבחירה שלך באבא ובכאב הגדול שאיתו התמודדת שהוא הלך כל כך צעיר, הקשר המיוחד שרקמת עם סבתא גילה שהיה מלא בכבוד, אהבה, נתינה, דאגה ודרכך יכולתי לראות מהי אהבה ללא תנאי. את הובלת את המשפחה שלנו בראש מורם שנה אחר שנה, עם הזמן המשפחה שהיית כל כך גאה בה גדלה וכלות וחתנים נוספו, ואת כולם תמיד ידעת לקבל ולחבק בדרך המיוחדת שלך. הנכדים שהתווספו האירו אצלך בעיניים ניצוץ מחדש ואת היית סופר סבתא!
דואגת, משחקת, מחליפה, שומרת, מנשקת, מחבקת, עוטפת, קוראת סיפור ונותנת עצה טובה, אבל הכי חשוב תמיד ידעת להציע עוגייה או עוגה שתמיד הייתה לך מוכנה במקרר והצליחה תמיד להמתיק את הרגע.
תודה!
אמא שלי הדמעות לא מפסיקות לרדת ואני כותב ומוחק כותב על רגעים שמחים ומחזיק את הראש אני לא יודע אני אמור להיפרד ממך.
המשפחתיות שהייתה כל כך חשובה לך הושרשה אצל כל אחד מאתנו וביחד אנחנו זכינו לחגוג אין ספור אירועים משמחים שבכולם את תמיד המרכז, הלב... ככה היית כל ימיך וככה גם הלכת לעולם הבא עטופה בכולנו.
ישבתי על המיטה בבית חולים רכנתי לראשך,
נשקתי לך ביקשתי סליחה, על כל אותם פעמים שהייתי חסר סבלנות, קצר ולא תמיד משתף.
נשקתי לך וסלחתי על אותם רגעים שלא נסגרו כמו שהיו אמורים להיות.
נשקתי לך ואמרתי בהודיה מוחלטת ואמרתי תודה!
אוהב אותך
בועז