דפי הנצחה

ביום שישי, 11.4, קברנו את חברנו היקר דני ברוט
דני הלך לעולמו בביתו.
דני נולד בקריית חיים והגיע לקיבוץ ברעם בעקבות נורית. כאן בנו את ביתם, ובמהרה הפך לברעמניק מושבע.
איש יקר, תאב חיים, שידע למצות אותם במלואם – כפי שתיארה אותו בתו נועה בהלווייתו.
דני היה יזם אמיתי ופעיל מרכזי בברעם – דמות משמעותית ובולטת בנוף הקיבוצי.
כיהן כמזכיר הקיבוץ פעמיים, היה יו"ר צוות חירום (צח"י), ריכז את ועדת הקליטה, מילא תפקידים רבים נוספים והיה שליח השומר הצעיר במקסיקו.
שימש יו"ר מועצת התעשייה של "אלכם", ריכז את מטע הנשירים, מטע העמק ואת הגידולים השנתיים. עבד בענף הנוי, בהשקיה, בגידול קיווי, וארגן את הקטיף גם בימי המלחמה – כאשר כבר היה חולה.
בין השאר יזם את פרויקט "הטיילת" ואת "מערבה מכאן".
דני היה איש חברותי וחברתי, יצר קשרים עם אנשים רבים בכל גיל, נהנה ליזום ולהדריך טיולים בארץ ובחו"ל, ויזם את חוג הטיולים לזכר עמית יחיאלי.
כאח שכול הוביל פרויקט זיכרון בבית הספר היסודי שבו למד בקריית חיים.
הוא היה מחובר לספורט, לשירה ולאמנות: אימן את קבוצת הנשים של ברעם בכדורסל, השתתף בחוגים לכתיבה יצירתית, יצר סרטים, כתב ספרים, הרצה, הדריך, ואירח ערבי שירה בביתו.
דני היה איש עשיר בידע ובתחביבים.
הקים בית עם נורית ז"ל אם ילדיו, שלצידה נטמן, היה אב גאה לרועי, עומר ונועה, וסב אהוב לשמונה נכדים.
בשני העשורים האחרונים חי בזוגיות עם דפנה שליוותה אותו בנאמנות ברגעיו האחרונים.
דני בלט באכפתיות, בלהט, ביכולות ובחלומות אותם מימש – במו ידיו.
יהי זכרו של חברנו דני כתוב וחתום בתולדות ברעם.
תנחומים למשפחה.
************************************

הספד לאבא, דני ברוט- נועה ברוט
אבא היה האבא הזה שכולם הכירו. בכל מסגרת, בכל מקום שהלכתי אליו –הוא היה "דני ברוט”...
כשהייתי נערה חברות שלי המציאו סיפור: שאבא מפזר פתיתי קלקר מסביב לבית בכל לילה כדי שאחשוב שירד שלג, ולא אלך לבית הספר. עם השנים, “לפזר קלקר” הפך למושג בבית שלנו. זו היתה הדרך שלנו לתאר את איך שאבא פינק אותנו ואיך הגמיש את חוקי היקום למעננו. אבל בשבילי, זה גם היה סימן ליכולת שלו – לברוא מציאות ולהגשים חלומות. לאבא לא היו הרים גבוהים מידי, לא תקרות ולא מחסומים. לא כשהוא פיזר קלקר, לא כשהוא מצא אותי באיזה הוסטל נידח בגואטמלה אחרי שלא התקשרתי כמה ימים, לא כשאהב – ולא כשכאב והוא בהחלט ידע וזכה לאהוב בגדול לצד מכות, מכאובים ואובדן.
כן, לפעמים צחקנו עליו, לפעמים גלגלנו עיניים – ציניות היא בכל זאת שפת האהבה של משפחת ברוט. אבל זה לא עצר אותו אף פעם. לא מלאמץ תחביב חדש, לא מלהתאהב בעוד רעיון, לא מלהתפעל יתר על המידה מכל מקום, שיר או סרט. והיה זה הוא שבעצם גלגל עיניים חזרה, על זה שאנחנו לא מבינים.
היום כהורה אני רק יכולה לתאר לעצמי את גודל השבר שחווה בגיל יחסית צעיר כשהחיים האוהבים שבנה יחד עם אמא התרסקו לו ולאחר שטיפל בה במסירות אין קץ, נותר להטליא ולחבר מחדש את משפחתנו וגם להצמיח אהבה חדשה. ואני חושבת שאין כאן איש מחבריו ואוהביו שלא ידע כמה התגאה ביצירה הזו. במשפחה הזו. בנו, בנכדיו.
אבא היה חולה הרבה זמן, ובכל זאת – כשדפנה התקשרה להודיע הופתעתי. הופתעתי כי הוא כל כך התעקש לחיות, בהיותו חולה עשה פי מיליון מכל אדם בריא שאני מכירה עם ניצוץ, בהתלהבות בעניין. לא סתם בבית החולים – עומר אמר שפגש שני חתולים שביקשו מאבא “להלוות נשמה” - גם כאן היה נראה לרגע שכופף את חוקי היקום.
אבא היה תאב חיים, נחוש, חסר מגבלות – ובתוך כל זה, הוא היה גם בית.
הוא היה הטלפון של שבע בבוקר.
הוא היה הדאגה, אם לרגע לא ענינו.
הוא היה סבא מעריץ ומוערץ.
הוא היה נדיבות. עוקצנות. רשת ג׳. אדמה. ברעם. קיווי. אריק אינשטיין. הרי געש. מכסיקו. אבא עושה בושות.
הוא היה אהבה.
הוא איש מסור מאין כמותו לחבריו ולנו למשפחתו, לילדיו ונכדיו
הוא היה הקשר ואהבה לשורשים שלנו – גם כשהצמיח אהבה ושורשים חדשים.
לאורך חייו, הגדולים, הצבעוניים, והמלאים – הוא אסף סביבו אינספור חברים. משלל גילאים, עולמות וסוגים. כל אחד מהם נסחף איתו – זה להרפתקה, זה לערב שירה, וזה לסיקול אבנים וניקוש עשבים.
אנחנו מודים לכם באהבה. הדרך שבה ליוויתם אותו, דאגתם טיפחתם וסעדתם. זו היא עדות
טובה יותר מכל מה שאכתוב לכך שהיה פה איש יוצא דופן. אהוב.
ציני. רגזן. רגשן. חסר סבלנות.
רב סבלנות.
חולם.
אוהב.
וכמעט, כמעט – גדול מהחיים.
וממנו, מהבית, מהחיים המלאים והיפים האלה – אנחנו נפרדים היום. באהבה גדולה.
**************************************

דניאלי איש שלי - דפנה
התאהבתי בך באותו יום שישי באוגוסט לפני כמעט 21 שנים, כשעמדת מתחת לביתי בעין הוד, שזוף גבוה ויפה, עם שרוולי ה 3/4 המקופלים בחולצה הלבנה המגוהצת.... ואולי עוד כמה ימים קודם, בשיחת הטלפון הראשונה כשהצחקת אותי עד דמעות והבנתי אז ששנים כבר לא צחקתי... והמשכת להצחיק אותי כל השנים, גם בימי מחלתך וחולשתך.
אוויר ואור הבאת לחיי. לימדת אותי לאהוב, להתמסר לאהבה ולהביע אותה. עדינותך ותבונתך הרגשית המיסו בי לאט לאט את כל שכבות הפגיעות שאיתן באתי.
היית איתי - ברגעים של כאב ושמחה, של שקט ואיבוד עשתונות. של מרחק וקירבה. מקשיב וזוכר, מכיל ומקבל – תמיד תומך, תמיד שם בשבילי, מפרגן ושותף, מכבד ומאפשר.
שיעור אמיתי מאיש אמיתי.
הוצאת ממני צדדים רדומים שלא ידעתי שקיימים בי. השרית עלי שקט ובו זמנית ריגשת אותי. הרגשתי שאני רוצה לגונן עליך ובו זמנית התעטפתי בביטחון שהשרית עלי.
השיר של אריק איינשטיין אהובך - "צער לי וצער לך ארוחת צעריים" התאים לנו – הגענו כל אחד עם הכאב שלו ובנינו נדבך על נדבך את אהבתנו.
העובדה שבאנו מאותו כור היתוך של הריאלי בחיפה האיצה את ההכרות – שנינו מאותו מחזור, עם 4 שנים משותפות בתיכון - אתה פנימיון שובב ואני סתם תלמידה חנונית. אמנם לא החלפנו מילה בתיכון אבל הזיכרונות, המורים, הנופים והחברים - משותפים. אספנו סביבנו המון המון חברים אהובים שבימים הקשים של מחלתך התגייסו לביקורים ומשמרות.
בפעם הראשונה שהגעתי אליך לברעם וזיהית את השבריריות הרגשית שלי - השמעת לי את יזהר אשדות עם השיר – "יש לך אותי" שהפך לשיר הפרטי שלנו וגם ליווה אותנו לחופה לפני 7 שנים כששנינו בני 65.
"קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול
יש בו כמעט את הכל
לכי ילדה אהובה, כי עוד לא מאוחר
אל המחר
לא, לא, אל תשכחי
גם כשעצוב לך, יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן"
נפגשנו בגיל מבוגר, כל אחד מאיתנו הספיק לבנות חיים שלמים מאד שונים זה מזה ורחוקים פיזית. כשהרומן שלנו התפרסם כולם דאגו והציעו לנו איך לקיים חיים משותפים. ואילו אנחנו הבנו די מהר שאף אחד מאיתנו לא יוותר על חייו ובנינו שיטה של מפגשי חמשושים, פעם אצלי ופעם אצלך לסירוגין. כל חודשיים היינו מתיישבים עם היומנים ומסדרים את הסופשים ולמעט חריגים כמו ימי הולדת ילדים ואחכ נכדים, לא חרגנו מהסדר! וזה עבד כך כמעט 20 שנה, עד שהמלחמה הביאה אותך אלי כמפונה ואת השנה וחצי האחרונות חיינו יחד ככל זוג. היית כבר מאד מאד חלש אבל לא ויתרת על משימת הטיפול בקומפוסטר ומעט בגינה והמשכת לתכנן את הגשמת החלום הבא.
באנו כל אחד עם 3 ילדים בוגרים - רועי עומר נועה תמר אלה וכרמל ובהמשך נוספו בני/בנות זוג ונכדים מכל עבר. הבנו שנינו שבאורח החיים שבחרנו לקיים לא נהפוך למשפחה אחת מגובשת.... הקשרים בין הילדים נוצרו במהלך השנים מעצמם, באופן שהתאים להם ללא התערבותנו או לחצים מצידנו.
משפחתי המורחבת התאהבה בך מיד. אחותי רותי, גסי נעם וילדיהם קשר מיוחד במינו נרקם בינך לאמא שלי שהיתה בין השאר מגיהה את כתביך... וקוראת נאמנה של השיאון של ברעם.
גם הקשר שלי עם ברעם היה קל מהצפוי. אולי האהבה של חברי וחברות ברעם אליך והרצון שיהיה לך טוב, אפשרו את נחיתתי הרכה אפילו בגוב האריות - חדר האוכל המלא של הקיבוץ. בתור חוצנית – נהניתי עד בלי די מיפי הקיבוץ, מביתך המרווח, מהאוכל, הבריכה, הנוי, מזג האויר וכל הפעילויות והחגים.
בשנותינו המשותפות העשרנו אחד את השניה בתחומי העניין של כל אחד מאיתנו, עשינו פרויקטים משותפים מסוגים שונים. חרשנו את העולם לרוב לפי הרעיונות שצצו לך, הכנת לנו עשרות טיולים מדהימים, שלא מעט מהם כללו טיפוס על הרי געש.... כשהחלוקה בינינו ברורה – אתה אחראי על תכנון הטיול ואני על כל הלוגיסטיקות ובעיקר על בחירת מקומות הלינה....
היית חקלאי גאה והמראה היפה ביותר בעיני היה - כף ידך החופנת את הפרי שעל העץ.
במקביל הגית אין סוף פרויקטים ורעיונות כשהגדול שבהם הוא "מערבה מכאן" הפארק של 30 הדונם שהקמת בימי הקורונה וטיפחת במו ידיך בעזרת חמוטל ויהודה עלי, 3 ותיקים חרוצים. אני מאד מקווה שימצא בקיבוץ המשוגע לדבר שימשיך את מפעלך וינצל את תקציב הפיתוח שאושר לך לשנת 2025.
שבוע אחרי שערכנו הקרנה חגיגית בברעם של הסרט שלך ושל הבמאי אדם ויינגורד – "בצל הר הגעש" – נודע לנו על מחלתך. 7 שנים המשכת את חייך בצל המחלה, נלחמת, רצית לחיות, היו לך עוד תכניות לממש, עד שהכריעה אותך השבוע.
אוהבת אותך, את הפנים ואת החוץ איש יפה שלי...
ברת מזל אני שזכיתי לכמעט 21 שנים איתך אהובי.
***********************************************

דני - רותי גרינבאום – אחותה של דפנה
היתה תקופה שביקשת שאקרא לך דניאל. עכשיו אני מרגישה שבאמת התאים לך שם עם נוכחות מכובדת.
אני מנסה בימים האחרונים לעכל את הבלתי נתפס, הידוע מראש ובכל זאת לא סביר.
בערב השירים שעשית לפני כשנתיים בברעם שבו כולם הבינו שמדובר בפרידה, התחלת את הערב כעלה נידף כחוש ועייף, ומשיר לשיר נתת מופע של ניצחון ברוח על הגוף.
החיות שלך, המבט היוקד, כוחות הנפש, החיו אותך כל פעם מחדש.
אז איך יכול להיות שהפעם לא?! האנרגיה הזאת הובילה אותך מפרוייקט לפרוייקט. שני הסרטים שיצרת, ההרצאות, הנסיעות לטיולים ולהרי געש, לטיפול בחורשת החרובים עם גידי, וכמובן במו ידיך הגית ובצעת את ה-פרוייקט שלך מערבה. גם את תוכנית הטרקטורון היית מוציא לפועל לולא התהפכת איתו באימונים.
מעבר להיותך השראה ענקית, רציתי להודות לך על הנוכחות המיטיבה שלך בחיים שלנו. הקשר לאמא שלנו שאהבה לקרוא ולערוך את שכתבת, איתנו, עם הילדים שלנו ובעיקר להודות לך על הנוכחות והאהבה שלך שאיפשרו לדפנה סוף סוף לנוח, לסמוך להתרכך ולהתמוסס.
הסטרטאפ הזוגי שלכם עמד במבחן של 20 שנה של מרחק – שישי כאן ושם בסדר מדוקדק שעושה מקום לילדים ולנכדים משני הצדדים, בקורונה, במלחמה בכאבים ובמחלה.
אני אנצור את הרגעים, את החיבור שלך לרוח ולאדמה, את ההומור המחודד שלעיתים עושה בושות, את הזיכרון הפנומנלי שלך, את האכפתיות והדאגה ואת נוכחותך המשמעותית כל כך בחיינו.
*********************************

נכתב כשבוע לפני הטיול - יוז׳י
איזה כיף שיוצאים לטיול
בעיקר שדני מכין את המסלול,
יושב ושוקד על כל פרט ואתר
אין רגע ללא תוכנית….ובכלל ,
אנחנו עם דפנה על המנהלות
כמה זה פשוט לעומת … דני והתובנות.
השמיים במדיירה מחייכים לבואנו
אך המציאות מרחפת ומאיימת מתחת לקו הרקיע
אך אל נא חברים תחשבו שניתן לה לרדת נמוך,
החברות תצטרך להתמודד עם המציאות
כמו לבה המתפרצת ללא התראה
תפרוץ תקוותנו לבריאות טובה,
אין נפשנו חפצה יותר מזה
כי רעות אמיתית, בעיני חברים
היא לא פחות מהארה אלוהית.
דני, אני כבר מתגעגע חבר אהוב ויקר,
תודה שזכינו גלית ואני בחברות מופלאה, אמיתית ובלתי מתפשרת.
תודה שהכרת לי את משפחתך, את רועי, עומר, נועה וכמובן את נורית ז״ל
תודה שזכיתי בזכותך להכיר יותר את בת כיתתי דפנא.
תודה שזכיתי להכיר יותר את נופי הגליל ובעיקר את ברעם ואת החברים שלך.
אהבתי לבוא לכאן, למקום שקראתי לו ״גן עדן״ ( בהסתייגות צינית מצידך),
לטייל במטעים לקטוף עד שתגיד דיי, בהליכות סביב לבית, לבקר בהריסות כפר פארה, לשמוע על הציפור הכתומה, תודה שנתת לי להיות חלק מ״מערבה מכאן״.
תודה על בלויים משותפים, ערבי השירה, טיולים בארץ ובחו״ל.
הטיול האחרון למדיירה היה אחד מרשימת המטלות שלך, הצלחה חלקית אך מאוד משמעותית עבורך וגם עבורי.
בפגישתנו האחרונה, בבי״ח כרמל שאלת אותי ״מה הטיול הבא״ … עניתי ללא היסוס. ….״לא בחו״ל״ , אבל … הזכרתי לו, ברשימה יש נסיעה ב״mule” מברעם לאילת …
אהיה שלום אחי, אוהבים אותך לעד גלית ויוז׳י
****************************************

דברי הספד לזכרו של דני ברוט -מאת דודו צור
בת הזוג דפנה, הילדים רועי עומר ונועה היקרים, בני משפחה יקרים
למרות שלכאורה היינו מוכנים לכך אין בכך כדי להקהות את הכאב הרב עם הליכתו של דני.
אני עומד כאן עם שני כובעים- האחד כנציג בוגרי וידידי מחזור ט״ז של הפנימיה הצבאית בחיפה, והשני כנציג של קבוצה של קציני מודיעין ששרתו בעברם במחלקת המודיעין בפיקוד הצפון ובאוגדה במחנה פילון יחד עם דני.

דני הגיע לפנימיה מקרית חיים בקיץ 1966. נער צנום שבספר המחזור נכתב עליו שיש לו מימד אחד- אורך. בשל אופיו דני היה מקובל מאד חברתית גם אם אהב לקנטר אבל תמיד עם חיוך ובלי רוע כי אצל דני תמיד ידעת שפיו וליבו שווים . בלי טריקים ובלי שטיקים.
כמו כל אנשי קרית חיים הוא אהב כדורסל וזה היה עיסוקו העיקרי בפנימיה, כשלא ישן או כשלא התווכח על כדורגל אנגלי. לימודים היו אצלו כמו אצל רובנו עניין משני .
היה נראה שדני לוקח את החיים בקלות, תמיד היה לו חיוך קל ואמירה צינית על הדברים ושום דבר לא נראה לו דרמטי. מתחת לזה היו כמובן גם רבדים יותר עמוקים שיגיעו לידי ביטוי מאוחר יותר בחייו. דני רכש באישיותו גם את ליבם גם של תלמידי הריאלי שלא נמנו על הפנימיה והיו לו חברים גם מביניהם. לדפנה זה לקח עוד כמה שנים לגלות אותו....
ביולי 69 בעת שהיינו בסוף הכיתה השביעית שכל דני את אחיו סגן אבי ברוט ז״ל . הדבר השפיע על מסלול חייו בהמשך שכן בשל כך הוצב עם הגיוס לחיל המודיעין – במחלקת המודיעין בפצ״ן . לימים גם יעשה פרוייקט מיוחד בהתנדבות בבית יד לבנים בקרית חיים שיזכה לשבחים רבים ממנהלי בתי הספר שתלמידיהם לקחו חלק בפרוייקט.
במחלקת המודיעין בפיקוד צפון שם הכיר את אשתו נורית ז״ל , התמחה דני במקצוע השטח והפענוח, דבר שישרת אותו בהמשך בלימודי הגאוגרפיה ובמסעותיו הרבים.
דני שרת שם גם במלחמת יום כיפור, ואף הוסיף עוד שנת קבע אחרי המלחמה מעבר לשירות שנדרש ממנו (שם שרתנו תקופה יחד).
בהמשך דני עבר לשרת במילואים באוגדת המילואים במחנה פילון. שם כמו בפיקוד, בלט דני בשני תחומים: במקצוענות שלו בתחום השטח ובאישיותו הכובשת והמוערכת. ״היה קצין שטח מהטובים שהכרתי וכמובן בן אדם למופת״, כתב לי אחד ממפקדיו והשני הוסיף ״דני היה חלק מרכזי ממשפחת מודיעין האוגדה. נעים הליכות וחבר נפלא לכולנו״.
בנימה אישית אני רוצה להוסיף כי מעבר לחברותנו והערכתי האישית, הערכתי מאד את זה שהלך להתיישב בקיבוץ ברעם על גבול הלבנון. נדמה לי שהיום אין צורך להסביר את משמעות הדבר ועל חייו בקיבוץ בטוחני כי עוד ידובר פה.
מחזור ט״ז בפנימיה הצבאית ספג מכה קשה במלחמת יום הכיפורים, בה נפלו חלל 9 מתוך 36 בוגרים. במהלך החיים איבדנו עוד חברים אבל בחודש וחצי האחרון ספגנו מכה קשה עת איבדנו שני עמודי תווך של המחזור -את אילן רום ואת דני ברוט!
בשם בני המחזור ובשם עמיתיך קציני המודיעין אני מבטיח כי לא נשכח אותך דני, אתה בליבנו לעד !
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
***************************************

וכמה מילים אישיות ממני - תמר מילוא וייצמן
דני, שעות רבות היו לנו יחד. של שיחות עמוקות, של עבודה משותפת, של ראיה משותפת לצד ויכוחים מרים ורמים שנהננו מהם לא פחות.
למדתי דרכך כל-כך הרבה, על קיבוץ, ועל אנשים וגם על עצמי כבעלת תפקיד וכחלק מהמקום הזה.
ובשנה האחרונה גם חלקנו מתנה משותפת.
דאגת להתקשר ולשאול, היה לך חשוב להעביר לי כל מה שאתה יודע, על רופאים ותרופות וטפסים של ביח…
ניהלת את המחלה שלך ( וכמובן גם את הרופאים והמטפלים השונים )ביד רמה,
ולמרות כל ניסיונותיי ( והדרכתך) לא הצלחתי להגיע לרמתך, ונזפת בי לא פעם על כך.
אתגעגע אליך מאוד דני, אתה תחסר לי מאוד.
אתגעגע להכל מהכל.
*************************************