דפי הנצחה

קורות חיים – דדה בלאיש

דדה נולד ב-1935 בעיר טוניס שבטוניסיה, להוריו חנה-נינט ושלמה. לדדה היו שתי אחיות וחמישה אחים. בבית דיברו צרפתית ויודא-ערבית.
אמו הייתה עקרת בית ולאביו היו חנויות תכשיטים וצורפות.
משפחתו הייתה מסורתית והקפידה לשמור על החגים והנוהגים הטוניסאים היפים. דודו הגדול היה רבה של טוניסיה, גם בזמן מלחמת העולם השנייה.
דדה למד בבי"ס צרפתי יסודי ותיכון. הוא השתייך לתנועת הנוער השומר הצעיר בטוניס, שבוגריה עדיין מתכנסים וגם דדה זכה להשתתף באחד הכנסים והתקבל בחום ואהבה.
במסגרת השומר הצעיר היה שנה בהכשרה בזט, חווה חקלאית בה התקבצו בוגרי התנועה לקראת הגשמה בקיבוצים ועבדו בחקלאות: תפ"א, בטטות, רפת, בנייה ועוד. יש שזוכרים תקופה זו כהתקבצות של בחורים ובחורות נלהבים ויפי תואר, נכונים לכל, חיים אינטנסיבית מהבוקר עד הלילה, כולל קומונה א', ויש שזוכרים אותה כקשה פיזית ונפשית.
בשנת 1954 עלה דדה לישראל באוניה, בקבוצה הראשונה של גרעין משעולים. כשעגנה האוניה בחיפה, רוב הטוניסאים עזבו לקבוץ בדרום ודדה נשאר.
במשך תקופה שהה עם הגרעין בקיבוץ עין-דור, שם הכשירו עצמם לברעם. בהמשך התגייס לצבא, לנח"ל, במסגרת גרעין "משעולים". הצבא היה התמודדות קשה לדדה וחוויה משמעותית שלו כעולה לארץ. במסגרת הצבא הוא לחם במלחמה סיני.
הקליטה בברעם של הגרעין הייתה מורכבת ולא פעם לוותה בקשיים, יחד עם זאת דדה לא אהב ביקורת על ברעם וביקורת קיצונית בכלל, הוא רצה ליישר את ההדורים והצד השלילי הפריע לו בחיים.
בברעם הוא ריכז את גן הירק, עבד בדייג, במטבח, באקונומיה ונכנס למפעל בראשית דרכו. לעבודתו היה הולך בשמחה ובמסירות רבה, הוא היה יסודי, ראה את הפרטים הקטנים וכל דבר היה חשוב לו.
עבד עד גיל 70 ופרש מעבודה מסיבות בריאותיות.
את סילויאן פגש בשנת 1962. הם היו שכנים בשכנות טובה שהפכה לזוגיות מוצלחת ואוהבת. בברעם היה שותף לחוג ריקודים, שהופיע וגם התחרה, לעשיית פנטומימה, בהצגות בפורים והשתתפות בהצגות הקיבוץ.
בברעם הוא ריכז את ועדת חברים ואת ועדת תרבות והיה גאה מאד שהצליח להביא את הזמר הצרפתי ג'ילבר בקו לברעם! הוא היה מחובר לתרבות העברית, לשירה, למוזיקה והייתה לו טביעת עין אומנותית טובה. הוא הכיר שחקנים, והיה מחובר לחדשות, לטוקשואו ולהתרחשות התרבותית בארץ.
דדה היה ספורטאי מצטיין ושיחק כדורגל בנבחרת הנוער של טוניסיה, ובעיתונות שם, לעתים הופיעו תמונותיו כשחקן. דדה נהנה מספורט, בעיקר מכדורגל אבל גם מטניס ומהליכות סביב הקיבוץ לשמירה על הכושר. את פעילותו זו הפחית מאד לאחר התקף הלב שעבר בשנת 1997.
דדה לא הסתיר את רגשותיו, ידעו שהוא אוהב אדם, ידעו כשיש לו הסתייגויות.
מעל 36 שנה הוא התמודד עם בעיות בריאות מצטברות. דדה התמודד בצורה נפלאה, הוא רצה לחיות חיים נורמליים, הוא לא התלונן. הוא לא רצה לדבר על מחלות. דדה שמר על חוש ההומור המיוחד שלו גם ברגעים קשים מאד, גם לאחר שהזיכרון שלו נפגע. סילויאן טיפלה במסירות אין קץ בדדה, ליוותה אותו והייתה שותפה דואגת ונאמנה.
שתי אהבות ארציות היו לדדה: טוניס אליה התגעגע וגם לנעוריו היפים, וארץ ישראל, בה בנה את ביתו בברעם והיא הייתה הגשמת חלום עבורו.
אהבה נוספת הייתה לדדה והיא פירות. הוא היה הולך לשוק פארס, בוחר את הפירות הרבים שהפכו למזונו העיקרי בשנים האחרונות.
יחסי השכנות בבניין בו גר היו מיוחדים והצטיינו בחגיגות ימי הולדת משותפים, בליווי בשמחה ובעצב.
לדדה היה לב פתוח והיה איש אוהב: את משפחתו, חבריו, ברעם, ישראל, טוניס ועוד. דדה בחר להדגיש את הצד הטוב והיפה, הוא היה אדם ישר, עדין, דיסקרטי ביותר, אמיתי ואוהב עם מאד את החיים.
"החיים יפים" היה נוהג לומר.

יהי זכרו של דדה ברוך!