דפי הנצחה

קורות חייו של חברנו יוחנן ויינר – כתבה והקריאה עינת
יוחנן נולד בשנת 1945 בפאריס. הוריו מוריס ותרז היו סוציאליסטים ציוניים, מוריס עסק בטקסטיל ותרז הייתה רואת חשבון. בהמשך נולד אחיו רוברט.
הוריו נהגו לומר לו: בבית תהיה יהודי, בחוץ תהיה בן-אנוש.
בילדותו טיפס על הרים ואחרי חמש שנים שהיה בישראל חזר לטפס עם אחיו על האלפים.
בשנית 1968 עלה לישראל לקיבוץ חניתה ובכך הגשים את חלום הוריו.
בחניתה פגש והתחתן עם מישל ונולד בנם הבכור יגאל, איתו הגיעו לברעם כשהיה בן שנה וחצי.
בשנת 1975 נולדו אהרון ואלדד. ליוחנן ומישל 5 נכדים.
בילדותם, היה יוצא עם בניו ליער, גם בגשם רוח סערה... ביער היו עושים מדורות, צולים תפוחי אדמה בצלים ועוד.
בברעם עבד במטע, היה חבר צוות שגזם, ריסס והיה טרקטוריסט, שנים רבות.
מספרים שפעם אחת, בתקופה שצוות המטע היו יורדים עם נשק אישי, כשנהג בטרקטור בירידה לביקעה, ראה סמוך לגדר, חזיר בר, אותו צד בעזרת העוזי שלו .
בהמשך עבד שנים רבות בקיטור, "בחימומים", כשהיה נוסע ב"ריקשה" של הקיטור, אהב לשיר ולשרוק ברסנס.
מספרים שכשעבד באלכם, קישט את המחלקה בה עבד באמרות חכמות מתרבות הסמוראים (בושידו) בה התעניין .
יוחנן גדל בתרבות הצרפתית, אהב וחי אותה. ידע ספרות, קרא הרבה, התעדכן בספרים חדשים שיצאו, שמע מוסיקה קלסית ושאנסונים. עקב וראה סרטים צרפתיים, כל זאת בעזרת משלוחים קבועים מהוריו שכללו גם אוכל צרפתי, מחלזונות ועד נקניקים וגבינות.
יוחנן השקיע רבות בהכנת מאכלים מיוחדים, והיה מכין על גג ביתו יינות מפרות שונים.
יוחנן למד ברופין ולמד פיסול בתל-חי. בעשר השנים האחרונות עד שחלה, למד ועסק באומנות, והיה חבר בקבוצת אמני הקיבוצים.
חלק מפסליו מוצבים ליד המוזיאון, בית סבים, בית בנים ובחצר הקיבוץ. הוא אהב לשוחח על אומנות, על הקשר שבין ציור לפיסול, על משמעות הקו באומנות ועוד.
מספרים שלפני השבץ, הוא העביר עבודה גדולה לאזור חצור, ושבאזור ראש פינה פיסל באבן - שתי העבודות לא אותרו, עדיין, יוחנן כבר לא זכר היכן הן.
ליוחנן הייתה רוח חופשית, נחושה, פראית ונועזת, רוח שעיצבה את חייו, רצונותיו ותאונותיו הרבות. רבים מאברי גופו נשברו, נפצעו ונחבלו, הוא לקח סיכונים רבים, רצה לעשות את הדברים בדרכו והיה עקשן גדול.
יוחנן רץ ביער, רכב על אופניים, עסק בג'ודו, יוגה ומדיטציה.
לאחר ההידרדרות במצבו הבריאותי, נאלץ יוחנן לעבור לבית סבים בראשית שנות האלפיים ובו היה אחד הדיירים הראשונים.
ליוחנן היו מטפלות ומטפלים רבים, בניהם יאן הובר ז"ל, שיוחנן היה מחובר אליו ואשר טיפל בו במסירות רבה. לאחר מותו הטרגי של יאן, מספרת ויקי שטיפלה וליוותה את יוחנן כל השנים, הוא סרב לאכול ואמר: "אני מחכה ליאן" .
בשנים האחרונות טיפל בו במסירות רבה רז מיפתח.
אחיו רוברט ואישתו נדין היו מבקרים פעמיים בשנה, מתקשרים וכותבים לו כל השנה מכתבים מצחיקים עם תמונות, בהם כתבו למשל: "החתולה חזרה למרות ששכחנו להאכיל אותה..."
יוחנן בשנותיו הבריאות אהב את החיים, אהב לשיר, לצחוק, לאכול ולשתות יין טוב, לשוחח על אומנות ותרבות, לעסוק בפעילות פיזית וספורט, ליצור ולפסל .
יהי זיכרו ברוך.

 

פרידה מיוחנן ויינר Jean Weiner כתבה והקריאה אנג'לה ינטיאן
משפחת אבלים יקרה, Chere famille
ההכרות שלי עם יוחנן מתחילה עם יום הגעתי לברעם. צחוקו המעט חזק, ההומור השחור והסרקזם שלו היו לי לא מובנים וגם שעות של עבודה משותפת בקשירת ענפים במטע לא הצליחה לקרב אותי אליו ולא אפשרו לי להכיר ולהבין אותו מקרוב.
השנים עברו ויוחנן עדין נשאר לי חידה.
דרכינו הצטלבו במקומות כמו בחוג יוגה עם רחלי, כשהוא מצטיין ביכולותיו הפיזיות המרשימות. הרצון החזק שלו מוביל אותו לתרגל ולדרוש יותר מעצמי ממה שאני הייתי מסוגלת לדרוש מעצמי באותם הימים. והוא הגיע לרמה של שליטה מדהימה בתרגולו היומית והמתמידה.
דרכינו הצטלבו גם בכמה נסיעות משותפות למופעי מחול מודרני שעניין את שנינו. אבל גם שם עדין הדיבור המופשט והרעיוני לא אפשרו לי להכיר את האדם.
זוכרת שנסעתי פעם איתו לחיפה לראות מופע של להקת המחול השוויצרית, מוריס בז'אר. נדמה לי שרוב הנסיעה עברה בשתיקה כשאני נוהגת והוא לא מרבה לדבר.
כמה שנים לאחר מכן אני מבקרת את יוחנן שוכב בבבית חולים כשלגרונו מחובר מכשיר טרכיאוסטומיה שמנע את הדיבור ממנו. הוא שרוי במצב של תרדמה ואני שואלת אותו אם הוא מזהה אותי ומבקשת ממנו ללחוץ את ידי אם כן. הוא לוחץ את ידי. מהרגע הזה ההכרות עם יוחנן מקבלת מפנה והתחילה התקרבות בינינו.
דרכינו מצטלבות באופן מאד חזק בזמן שניהלתי את בית סבים. יוחנן היה הדייר הראשון של הבית. הוא עבר הרבה שינויים במהלך השנים.ממי שעוד היה עוסק ביצירה באופן פעיל, מצייר, מפסל ומקשיב להמון מוזיקה קלאסית למי שמצאתי בהגעתי אל בית סבים. שמחתי לדבר עם יוחנן, ניהניתי מהתגובות החיוביות שלו להתעניינות שלי.
הוא הפך לאדם חייכן וסובלן שדבר קטן היה משמח אותו. גם כשהיכולות נראו מצומצמות, יוחנן נשאר יוחנן, אוהב לטעום יין, לאכול גבינה צרפתית ולהקשיב למוזיקה שחיברה אותו אל עברו. הרגעים המיוחדים שלי עם יוחנון ניתנו לי כשהקראתי לו מכתב שהיה מגיע מדי כמה חודשים מאחיו רוברט, שדאג לספר לו על מעשיו בכתב יד גדול ומקושט כשהכל מלווה בצילומים שמתארים את ההרפתקות שלו ושל נדין אישתו.
עם יוחנן למדתי שלא הכל נאמר שבעצם הקרבה לא חייבת להיות מתורגמת למילים. הרגעים החזקים באמת הם הרגעים שהתקשורת עוברת ונקלטת ללא מילים. התקשורת הלא מילולית.
איך לסכם את ההכרות עם יוחנן? המילים היו מכשול בתקשורת בינינו וברגע שעברנו מעבר למגבלות המילים התגלה לי אדם עם נפש רגישה ועמוקה שהעריך כל מחווה של טוב לב וכל ג'סטה, קטנה כגדולה.
יוחנן אני יודעת שלא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי להספיק, לא ביקרתי אותך דיו, ועוד הרבה דברים אחרים ואני מצטערת על כך כבר עכשיו.
אזכור אותך תמיד ואוהב אותך תמיד.
יהיה זכרך ברוך.
אנג'לה

10.01.19


---------------------------------------------------------------------
מכתב מעזרא אלון בר-און
יוחנן היקר -
הנה מגיע זמן הפרדה. עצוב לי. היינו חברים, נשאר כך.
לא אבוא לבקר אותך שוב בבית אבות. עברת לבית קברות, זה המקום שבו נתראה מעכשיו . לא אראה את החיוך שלך יותר, חיוכך שהאיר את פניך .
יש לי זיכרונות טובים מהתקופה בה חיינו כולנו בדירות בשכונת ה"חומות". אני נזכר בך, במישל ובילדים. עד היום אני זוכר את הדיונים האינסופיים שהיו לנו על הפסיכולוגיה האנושית. הספרים שלך בנושא עזרו לי אז מאוד . אני זוכר גם את האופניים המהירות שלנו. ספורט שהתחלנו להתאמן בו ביחד כדי להתחרות עם יגאל, שרכש את אופני המרוץ הראשונים בברעם.
יוחנן, רק זיכרונות טובים יש לי ממך . דרך צלחה בעולמך. תמסור דרישת שלום לאביבה בר-און ז"ל אשתי לשעבר.
יום אחד דיברתי עליה איתך, והתחלת לבכות, אז בכינו יחד ואנשי בית האבות לא ממש הבינו מה קורה.
להתראות חבר, אנחנו נמשיך להעלות זיכרונות עליך, כך שלעולם לא נישכח אותך.

---------------------------------------------------------------------
לאבא יוחנן מיגאל בשם הבנים
בטיסה לכאן חשבתי שהנה, זה כמו עוד נסיעה הביתה לבקר את אבא.
רק שהפעם כל בן מגיע ממקום אחר כדי ללוות אותו בפעם האחרונה.
כל אחד עם מטענים משלו ושלושתנו עם הרבה זיכרונות טובים של אבא אוהב נחוש ואמיץ שעושה הכל עד הסוף, גם אם לא בדרך הכי קונבנציונאלית. ומי שיודע, גם אנחנו היינו ילדים מאתגרים...
כיום אני רואה הכל באור מאוד חיובי, ומשעשע אפילו. בעיקר שעכשיו תורי לרסן ולחנך את ילדי. זה גורם לי לחשוב הרבה על אבא וההתמודדות עם החיים, ושלא נשכח שבו זמנית אלו הרגעים הכי יפים של החיים שלנו והוא עשה עבודה טובה בסופו של דבר.
מאז שעזבתי, כל שנה באנו לבקר את אבא וחברים כמובן. עם השנים נוספו הילדים שהכירו אותו כמו שהוא על כסא גלגלים ובשבילם זה היה נורמלי. כשהיו קטנים אבא החזיק אותם על הכסא, אחר-כך הם טיפסו עליו ובסוף הם רבו מי ידחוף אותו בכסא המגניב שלו.
נמשיך לבוא לבקר את ההורים ואת הקיבוץ שתמיד יישאר בית. ובית חם שתמיד קיבל בזרועות פתוחות, שעוזר בכל מה שצריך ושלא נדבר על בית הסבים שבלעדיו קשה לי לדמיין את השנים האחרונות של אבא ושלנו. הטיפול באבא היה מדהים כמו כל העובדים שנהיו כמו המשפחה שלו ושלנו.
יהיה זכרו של אבא ברוך