דפי הנצחה

אייל (ג'אן אלן) שפרן נולד בפאריס בשנת 1952 לאחותו רמונד ולהוריו שלמה ומרגולזה מפולין, שנפגשו בצרפת. לזיכרם הדליק את המשואה ביום השואה לפני שנה, וסיפר את סיפורם ותלאותיהם.
אייל עבר מספר בתי ספר יסודיים ותיכוניים והעיד על עצמו שהיה תלמיד ממש לא ממושמע...
לישראל עלה בשנת 1971 במסגרת גרעין "ריצפז", שמספרים שהיה גרעין חדור תחושת שליחות לנקות את ברעם מה..., גרעין "ריצפז" היה המשך ישיר של מהפכת הסטודנטים בצרפת, בשנת 1968. גד שלימד אותם באולפן ניזכר שבשעורים, אייל רוב הזמן ישן או נימנם, אבל מפעם לפעם כשנשאל, ידע תמיד את התשובות פרפקט והיה תלמיד מצטיין, אז וגם בהמשך לימודיו באורנים ובאוניברסיטת בר אילן בתחומי המדעים והביולוגיה, אייל היה מבריק, חריף ורחב אופקים.
הוא נהג לומר שנשאר בברעם בזכות שני אנשים, ויקו ארנין, שאצלו ואצל אילנה ומשפחתם היה מאומץ ויורם לוצאטי.
בברעם עבד במטע, בלול, ב"מנור", ב"אנה פרנק" ובבית אריזה. הוא היה רכז מתנדבים, רכז צוות עובדים ב"אנה פרנק", רכז השכלה, רכז ועדת סמים ורכז ועדת ביקורת. הוא חינך שני מחזורים של "נעלה", היה מסור ונתן את כל הלב. הלן מספרת שהיה מחנך מצוין ושותף נהדר לעבודה, תמיד היה לעזר לנערים ולימינה.
אייל היה שחמטאי מעולה ואנרכיסט על פי תפיסתו. הוא טען שהקיבוץ הוא דוגמא למימוש האנרכיה במיטבה: אין משטרה, אין חוקים, אין בתי משפט, אין בתי כלא... היו לו דעות ועמדות מוצקות. מספרים שאוי לו למי שהעז לחלוק על דעותיו הפוליטיות והמקצועיות, ובמידה ופלוני העז, אייל היה מאדים, רותח, מתלהט ויש אומרים שאדים יצאו מאוזניו. כמו רבים מאיתנו גם הוא חשב שהאמת נמצאת אצלו...
מספרים שבאוניברסיטת "בר אילן", בה למד תארים שני ושלישי, סרב ללמד כי סרב ללכת עם כיפה -
בבית ספר "אנה פרנק" הצטיין בבניית שעורים מרתקים ומעניינים, אותם הכין ברצינות ובהשקעה. ב"נעלה", הוא השקיע מעל ומעבר ודאג להם כמו אבא. הם העריכו ואהבו אותו. הוא היה מתגאה ואומר שבברעם חלקם נשארו, (לעומת קיבוצים אחרים...).
אייל הצליח להגיע לנערים מתקשים ולנערים מצטיינים. במסגרת עבודות הגמר, הוא בנה איתם פרויקטים באקולוגיה, ובביולוגיה שחלקם היו ברמה אקדמית. כשהיה יוצא לשטח היה מסביר ומנתח מדעית באופן ייחודי ומרתק.
בשנים האחרונות עבד בבית אריזה במעבדה, בהבטחת איכות והיה מקצועי ומעמיק לעילא ולעילא. לפני מספר שנים, טיפס על ערמה של שבעה מיכלים, כדי להביא דגימת פרי, חברה שעמדה בצד שאלה את עצמה: ייפול או לא ייפול, רגע לפני שפיספס ונפל על הראש. היא הורתה לו לא לזוז, הוא פונה לבי"ח, השתקם וחזר לעבודה.
אייל העיד על עצמו שאין בו פחד, אינו חש סכנה, ואינו זהיר. בעברו נפל מאפרון, ועבר תאונת דרכים. העיד שהוא אוהב את הריגוש, היה רוכב על אופניו המהירות, אמר שאם יפסיק סביר שידעך...
במשרדו, במחשבו היו תמונות מטיוליו, מאלסקה, מקנדה, מגאורגיה ועוד. הוא אהב לטייל בעולם והיה קשור ומסור לאחותו, אחייניתו ומשפחתה שבקנדה, רצה לחזור לראות את הליוויתנים הגדולים שהקסימו אותו, הוא צילם ואהב את לטייל בטבע ולחקור אותו, לאחרונה קנה כרטיס לקנדה שלא זכה להשתמש בו.
אהב לטייל בשדה, במטע, בפארה. ליציאתו האחרונה להביא דגימות פרי, הוא בחר לצאת על אופניו המהירות, נסיעה בה נפל, ובעיקבות הנפילה נפטר -
לאייל היו תוכניות רבות על הפנסיה. אייל בלט בחוכמתו, חריפותו, שנינותו ומקוריותו, בבחירתו בדרך חיים ייחודית.
יהי זיכרו של אייל חברנו ברוך.

 

 אייל , יקירינו
ליווית אותנו מהרגע הראשון שהגענו לארץ, שאז היינו חבורת נערים בני 15 שהחליטו להעלות לארץ ללא ההורים ועד לא ידענו מה מחכה לנו.
מיד הרגשנו את החום, את הדאגה והאכפתיות שלך.
תמיד היית זמין, קשוב לכול שאלה ובקשה ולפעמים סתם שיחת עידוד.
ישנו פתגם: שהמורה הבינוני יודע לספר. המורה הטוב יודע להסביר. המורה המעולה יודע להדגים על בסיס דוגמה אישית. אבל המורה היוצא מן הכלל, מעבר לכל השאר יודע לעורר השראה ומחדיר בך את היכולת להעיז ולשאוף.
אתה ללא ספק הצטיינת בהכל - ידעת לספר על ההיסטוריה ,על המור"קים מהמלחמות ואקטואליה היומיומית. ידעת להסביר על המקרופאג'ים והמיטוכונדריות ותפקידם בתאי גוף האדם.
ידעת להוות דוגמה אישית עם הרצון הבלתי נדלה שלך ללמוד דברים חדשים וללמוד מתלמידיך לא פחות מללמד אותם.
אך אולי יותר חשוב מכל, ידעת להחדיר בנו את האמונה והכח ללכת, להעיז ולשאוף להרחיב אופקים חדשים, כי האמנת וראית בנו, בילדי נעל''ה, הרבה מעבר לסתם פרויקט או עבודה.
מבחינתך זאת הייתה משימה עם חזון וערך חברתי, ציוני וקיבוצי.
תמיד היתגאת ונהגת להגיד '' אני והלן עשינו עבודה טובה, עובדה שכולכם נשארתם פה "
ובסופו של דבר היית לנו הרבה מעבר למורה או מחנך, אנחנו היינו המשפחה שלך ועל כל זה תמיד נהיה אסירי תודה.
תחסר לנו מאד, נזכור אותך תמיד.
משפחת נעל"ה שלך.


לאייל – מחיים ריינגוורץ "חיים גדול"
מי שיער שנעמוד פעם במקום הנורא ובמעמד הנורא הזה כדי להיפרד ממך? קשה לנו הדבר מאוד...
לפני מספר שבועות נודע לנו על התאונה המחרידה, אולם כעבור ימים ספורים נראה היה, כי יש טעם לתקווה, ורצינו להאמין שעם הזמן אתה תחלים בסופו של דבר. הדחקנו את האמת המרה, וחלמנו על היום שאחרי. במבט לאחור, אנו מבינים, כי להוטים היינו, לחתום את הסיפור כפי שחפצנו שייחתם... בבחינת ערגה עצומה לסיום טוב!
אתה ואני הכרנו בילדותינו, בהיותנו בכתה ג'. אתה ואני ועוד ילד שלימים ייוודע בתור חיים חצי! רקע זהה, משפחות פליטות מיהדות פולין, אנשים קשיי יום, עננת השואה תמיד מעלינו. אביך ניצול אושוויץ והורי ניצולים אף הם במובן אחר. מוקדם מאוד חשנו גם אנו כניצולי השואה, אפילו לא ידענו לומר זאת במילים. היינו חברים ונפגשנו שלושתנו במועדון לילדים של התנועה היהודית הקומוניסטית בימי דעיכתה. כדרכם של ילדים גם שרנו: "דרך שדות שטופי אור, צועדים אנו לעבר עידן חדש, בשחר מונפים דגלינו, והחדווה פורצת שוב!"
בהיותנו בני 11 ארע אירוע שולי לחלוטין לכאורה, למעשה – הרה גורל: אתה הגעת לקן של "השומר הצעיר" ושנינו אחריך. מאותו יום לא נקראנו כמקודם אלא היו שמותינו: אייל, חיים חצי וחיים גדול. בתנועה למדנו שאין אלוהים, למדנו שוויון וכבוד בין המגדרים ובין הדורות, למדנו את משמעת קבוצת השווים, למדנו מעט מילים בעברית ועוד הרבה, הרבה. מעל לכל למדנו את המילה "אידאל" ושיש לחיות לפיו! כידוע: "האדם מחפש משמעות" והתנועה סיפקה תשובות מצוינות לסוגיית האידאל. ובין היתר הציעה נוסחה של חיים יהודיים שלמים ללא אלוהים וללא התבוללות.
יחד עם זאת, רעיון העלייה לארץ, נראה לנו אז מופרך ומוזר כאחת, והקיבוץ – על גבול ההלצה
שלושתנו גדלנו ובגרנו... בהיותנו תלמידים בכתה ט' פרצה מלחמת ששת הימים. ונחשול אדיר של הזדהות עם ישראל שטף את יהדות צרפת כולה, וגם אותנו. לא ניתן היה להוסיף ולהתייחס בקלות הדעת לסוגיית הציונות. תוך שנתיים חקרנו את נושא הלאומיות קראנו את כתביהם של אבות הציונות והסוציאליזם, ולמדנו לימוד מעמיק למדי מהו קיבוץ. החלו לבטים שעד לפני חודשים מספר נראו לנו מופרכים: האם "להגשים" כפי שהציעה התנועה איך ומתי?
ככל שהעמיקה והלכה ההזדהות שלנו עם הרעיון הקיבוצי, התחזקנו באמונה כי אנו עתידים בכל יום ויום בחיינו לצעוד דרך שדות שטופי אור לעבר עידן חדש. משהו מזה היה נכון בהחלט!
ועלינו ארצה, וכדברי המשוררת, יצאנו בסך הכל עליזים, עזים לנתיבה רחוקה... ושרתנו בצבא, ובמלחמת יום הכיפורים נפצעת, והיינו לחברי קיבוץ. כל חברי הגרעין הקימו משפחות והולידו ילדים, ואתה לא. וניסינו להיות לך למשפחה. נראה היה שמרצון אתה נשאר בבדידותך, אך מי יודע מה חשבת ומה הרגשת?
והנה דרכינו נפרדו, חיים חצי נפטר ממחלה, אני ומשפחתי עזבנו את הקיבוץ והותרנו אותך בברעם שאותה אהבת כל-כך. ספק אם חטאת אי פעם בחטא ההתלבטות...
והשיגה אותנו הבשורה הנוראה, ואינך! "היה איש וראו – איננו עוד"
הפעם נפרדים מעליך לנצחים...