דפי הנצחה

לאה נולדה בחיפה בתאריך ה 28/8/31 להוריה רחל ומרדכי יעקובוביץ'.
האב מרדכי, יליד העיירה זלושיץ שבגליציה המזרחית (באותה התקופה- רוסיה), נולד בשנת 1883 ועלה לארץ ישראל ב 1905 בן יתר חלוצי העלייה השנייה. עבד כפועל חקלאי ביישובים שונים. עם התקדמות הצבא הבריטי לסיני ברח מרדכי והצטרף כאזרח ליחידה להקמת קווי טלפון וטלגרף עבור הצבא הבריטי. אחרי כיבוש הארץ חזר והחל לעבוד בשירות הטלפונים של ממשל המנדט בארץ ישראל- פלשתינה אז.
אמא רחל נולדה בשנת 1900 בעיירה אושמיאנה (היום רוסיה הלבנה- אז בחבל ליטא), למשפחת לפידות. משפחת לפידות היתה אורתודוקסית משכילה. בשנת 1924 עלתה רחל לארץ ישראל במסגרת "החלוץ" והגיעה לחיפה באניה. באותה השנה נישאו שני החלוצים- מרדכי ורחל, ובשנת 1925 נולד בנם יאיר.
ב1927 רכשה המשפחה מגרש במתחם שכונת 'נחלה' במזרח הדר הכרמל (חיפה) בעזרת משכנתא. בן דודו של מרדכי הגיע גם הוא באותה התקופה עם משפחתו לחיפה. בהיותו נגר מומחה הקים צריף על המגרש למגורי מרדכי, רחל ומשפחתם. המיקום היה על מדרון תלול ומן המרפסת היה מבט פנורמי על ואדי רושמיה, גשר הגיבורים, מפרץ חיפה, עכו ואפילו הר החרמון. לתוך הוויה משפחתית זו נולדה לאהל'ה בשעה טובה בשנת 1931.
היא גדלה כיתר הילדים בשכונה בהרגשת חופש, בטבע, ובשמחת חיים רבה. כבר מילדותה בלטו תכונותיה החשובות: ביטחון עצמי, שמחת חיים, חברתיות, אומץ לב ונדיבות. להדגמה, כשהייתה בת 5, הביאה אמה רחל באחד הימים טבלת שוקולד משובח שקיבלה ממקום עבודתה. לאה, החרימה את הטבלה, יצאה החוצה וחילקה את השוקולד לילדי השכונה שהזדמנו לשם.
בדרך כלל הייתה לאה ילדה פעלתנית ושמחה, אך בגיל שנתיים חלתה בטיפוס הבטן שהייתה אז בתקופת הקדם- אנטיביוטיקה, מחלה קטלנית לתינוקות. לאה הקטנה אושפזה בבית החולים הדסה- חיפה, ששכן בוילה סמוכה למתחם הטכניון הישן ושם הצילו את חייה. למרות פזיזותה הייתה חפה בדרך כלל מתאונות לבד מן המקרה של כוס המשקה שפצעה את ידה בעת חגיגות בר המצווה של יאיר אחיה, פצע גדול שבגינו היה הכרח להזדקק לכירורג שתפר את הפצע, מאורע שהשאיר צלקת.
לאה למדה בביה"ס היסודי 'גאולה', לא רחוק מצריף המשפחה. בשנות המרד הערבי (המאורעות), היו יריות וקולות נפץ מדי לילה מכיוון שכונת רושמיה המוסלמית במדרון ממול, ועם זאת לא הופרה שגרת החיים של הילדים- לימודים, משחקים, ספרים וסיפורים, ורחצה בים ובבריכת בת גלים בחופשים ובשבתות.
ב1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וחיל האוויר האיטלקי החל להפציץ מדי פעם את העיר חיפה והנמל. בעת ההיא עברה המשפחה לגור בחדר שכור בבית בנוי מבטון וממוגן מבחוץ. לאחר מספר חודשים חזרה המשפחה לצריף שבהשוואה אליו היה נראה רחב ומרווח. אבא מרדכי חפר שוחה מתחת לעץ החרוב ובעת הפצצה היו יושבים בתוכה וצופים בתצוגה האורקולית של מערכת ההגנה האנטי-אווירית.
בתחילת שנות ה-40, נתגלתה בחיפה מחלת הדבר המועברת ע"י פרעושי החולדות. אי לכך יצאה פקודה מנדטורית לפנות ולפרק את כל הבניינים הארעיים וביניהם גם צריף המשפחה. בסופו של דבר, נמכר הצריף לקיבוץ משמר העמק, פורק והועבר לשם. במצוקתה, עברה המשפחה לגור בשכונה מעורבת סמוכה לעיר חיפה בגן העצמאות. תוך זמן קצר רכשה לאה חברות ערביות, למדה דרכן את השפה הערבית וחגגה.
החל מגיל צעיר הייתה לאה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' והייתה מבלה בקן שברחוב החלוץ זמן רב. בהיותה ילדה נאה ביותר, עליזה ביותר ושמחה תמיד הייתה פופולרית ואהובה. לאחר בית הספר היסודי עברה ללמדו בבי"ס מקצועי ללימודי מנהלה ומשרד, ואחרי הסיום החלה לעבוד. סמוך להכרזה על הקמת מדינת ישראל, עזבה את חיפה והתגייסה לפלמ"ח לשירות בחטיבת הנגב. שם התחיל הסיפור הגדול שהשתלב בסיפורו של סבא יגאל- מהכשרת השומר הצעיר תל אביב- רחובות.
לאה ויגאל ייסדו את קיבוץ ברעם, הקימו תא משפחתי שכלל מלבדם גם את עמית- בכור הקיבוץ שנפל ביוני 1973 באזור דוב"ב, וכן את אסנת, יערה ועפרה. בקיבוץ עבדה לאה באקונומיה ולאחר מכן במשך שנים רבות כמטפלת תינוקות. כשנולדו הנכדים- זיו ותום, עברה לעבוד בקומונה (מחסן הבגדים).
לאה אהבה את הקיבוץ שהקימו, והייתה מסורה למשפחתה, חבריה ולעבודתה. הותירה אחריה את בעלה- יגאל יחיאלי, בנותיה- אסנת שחר, יערה ליטמן ועפרה יחיאלי, ונכדיה זיו, תום, רז, נדב, טל, גלי, איל וגידי.

כתב יאיר עקוב, אחיה של לאה יחיאלי.

 

 דברים לזכרה - רבקה זיו

יקרה שלי.
מעולם לא עלה בדעתי שאצטרך להספיד אותך. הרי אני הייתי הבוגרת ואת היית הצעירה.
חיינו היו ארוגים במין שתי וערב מופלא. לפעמים היו החוטים צפופים ולעיתים רחקו זה מזה, אבל עכשיו במותך פקע מהמארג הזה ,סיב שהחזיק באורח מוזר את המרקם כלו ועימו פקע משהו בתוכי.
היום היו קוראים לקשרי העבר שבינינו, "שכונה". את ברחוב בצלאל אני ברחוב פבזנר, את
בעממי ב' אני בילדי עובדים, את בתנועה המאוחדת, חולצה כחולה עם שרוך אדום אני בשמו"צ – חולצה כחולה ושרוך לבן. אז מה? חיפה הייתה עיר קטנה וניפגשים באותם מקומות, במצעדי אחד במאי, בשעור מלאכה בבית הספר שלך, בחגים באולם "ביתנו" וסתם בשוטטות ברחובות חיפה.
כשאמרנו קולנוע ,"אורה" ,ואדי ניסנס, שוק תלפיות או סתם רחוב הרצל, שתינו ידענו בדיוק היכן אנחנו נימצאות.
כשהתגייסתי במלחמת השחרור לפלמ"ח ,את כבר היית בואדי בדורות. איך לעזאזל הגעת לשם לפני ואת רק בת שבע עשרה. עד היום הענין הזה לא ברור לי. מה זה מחטף?
הקירבה בינינו הביאה לצילומים משותפים עם המון צחוקים, נסיעות מוזרות על איזה משוריין שהסתובב ימים אחדים ברחבי הנגב וסתם החלפת זיכרונות ילדות מימי חיפה. היית מלכה. צעירה, מלאת אנרגיה, שער שחור ומתולתל ויופי ישראלי מובהק. אני חושבת שלא היה אדם בסביבה שלא הכיר אותך.
ובחופשות המטורפות מהצבא, ברחנו מחיפה המשעממת והישנונית. נסענו בדרך לא דרך למחנה דורה בנתניה, לבקר את אחיך יאיר שהיה בקורס קצינים. איך לא? הרי יאיר היה האח הנערץ עליך. התגלגלנו לעין השופט לבקר את רבקה'לה ושולה שנשלחו לקורס מכיו"ת ובעיקר בילינו בעיר הגדולה שהציעה לנו את תפנוקיה.
אחרי השחרור מהצבא עלינו יחד לכפר ולנקודה, עבדנו יחד במטבח, פעם אני הייתי האקנומית ואת המבשלת ופעם להיפך.
כשעמית נולד ליגאל ולך ,הרגשנו שהוא הילד של כולנו. לעיתים שכחנו שהוא הילד הפרטי שלך ושל יגאל ועל כך אני מבקשת את סליחתך. אולי היינו צעירים מדי וחדורי רעיונות לא לגמרי
מציאותיים .אנא סלחי לנו.
ואז באו הילדים האחרים והייתה קבוצת "רקפת", ילדי הטיפוחים שלנו.
ואחר כך הגיחה אסנת לעולם ונהייתה קבוצת "אלון" וכשיערה ודודו נולדו אחד אחרי השני, נוצרה קבוצת "דרור". ושתינו אחוזות אחת בשניה.
אבל כשהגיעה לאויר העולם עפרה, נשארתי מאחור. למזלי הגדול בבגרותה , הייתי המורה שלה וכך רכשתי מתוך משפחתך ידידה צעירה ואהובה .
חוץ ממשפחתי, היית לי האדם הקרוב ביותר בבר עם וכשליוויתי אותך לאחרונה, בסוף דרך בת עשרות שנים וראיתי איך את דועכת לאט לאט ,הראש הבין אבל הלב סרב להאמין.
כל משפחתך טיפלה בך בכל האהבה שבעולם ולידך ילנה ביום וסמיחה בלילה.
אני נפרדת ממך יקרה שלי ושולחת את ניחומי הכנים והאוהבים ,ליגאל אישך, שהיה תמיד לצידך ,לבנותייך הנהדרות, ליאיר אחיך הנערץ, לנכדייך כולם ,שאהבת אותם בלי גבול והם ראו בך את הסבתא ה"קולית" ביותר.
את תחסרי לכל מי שהכיר אותך, בקיבוץ, בחדר האוכל, בחצר, בשבילים וב"שכונה".
שלום לך לאה'לה, אני מבטיחה שאקפוץ לבקר. על אף הכל, הייתה לנו חתיכת חיים משותפת.
תהיי מנוחתך עדן.