דפי הנצחה

קורות חייו של גבי גונן חברנו היקר
כתבה: עינת לוצאטי

חברנו גבי היקר, שהיה גבר נאה בעל שיעור קומה, קסם אישי, ניצוץ הומור בעיניו, צלילות וחיוניות עד רגעיו האחרונים, זכה לאריכות חיים. מעל 95 שנה הוא חי ונהג לומר "החיים חזקים מדי". היה היחיד ממשפחת המקור שלו ששרד את השואה, לחם בפלמ"ח, איבד חברים במלחמה, יסד את קבוץ ברעם, בנה משפחה מורכבת, ורגע לפני השיבה הביתה, לברעם, אליה חלם לחזור, נפטר במלון קיסר בטבריה.

גבי נולד בשנת 1929 למשפחת גרוס האמידה, בציינה כפר קטן בסלובקיה. את משפחת קלייו שהיו שכניו וכמו משפחה עבורו, פגש גבי אחרי המלחמה והשואה בבית מרפא בקרפטים.
אימו אמיליה מרים הייתה עקרת בית וניהלה את הפיננסים במפעל המכרות לעפר כבישים, שניהל אביו ליוש. בהמשך נולדה וולריה אחותו.
כשהיה בן שש הם עברו לקושיצה, שהייתה עיר גדולה, אוניברסיטאית, (גבי רצה שנועם נכדו ילמד בה לימודי המשך...) הוא למד עם גיזה ז"ל שלימים ישן בדרגש מעליו באושוויץ. יחד היו בחברת נוער בתל עמל ניר דוד, בה היה גם יערי ז"ל, יחד לחמו בפלמח, גבי כקשר, ויחד יסדו את קיבוץ ברעם.

בקושיצה חייהם היו טובים, עד שהגיעו שמועות על מה שקורה ליהודים, יחד עם הנחיה שיהודים לא יכולים להחזיק משרות ניהול, ואביו נאלץ למנות עובד שלו לנהל במקומו, כמו כן היו הצקות ואנטישמיות בבית הספר.
בשנת 1944 הועלו היהודים לרכבות ישירות לאושוויץ, אליה הגיעו בלילה, כשכלבים ענקיים -נובחים וחושפי שיניים, קידמו פניהם.
ברכבת אימו הבינה לאן הם נוסעים, ושיננה את כתובת הדוד בארצות הברית - שלא ישכח –
קידמו את פני הטרנפסר מצ'כוסלובקיה גם ריח בשר מהמשרפות, להבות, מריצה עם שלושה נגנים, בכינור, בחליל ובצ'לו, ואסירים, כולם בכותנות פסים. כשניכנסו שמעו: "הנה, הגיע דם חדש, הו הו, מה שמחכה להם."
בדרך לא דרך הצליח גבי להשתחל לטור הגברים העובדים, אחרי שאימו עזבה את ידו והורתה לו שילך. זו הייתה הפעם האחרונה שהיה איתה ועם אחותו.
על אושוויץ סיפר רבות, כשנשאל פעם איך זה היה להשתחרר מאושוויץ, אמר שמי שהריח והרגיש אפר גופות נושר מהשמיים, לא משתחרר לעולם. גבי היחיד ממשפחתו ששרד. המספר שהוטבע בידו, הזכיר לו ולנו את הזוועה. בחג השישים יצר גבי את משבצת הפסיפס של המשפחה שתלויה על קיר חדא יחד עם כל המשבצות שלנו, משבצת שבליבה המספר שנחקק על זרועו באושוויץ.
גבי שרד שתי צעדות מוות, לבוכנוולד, ולטרזינשטאט, ממנה שוחרר. הוא נשלח לבית חולים ובהמשך חבר לאחיות קלייו שכנותיו בבית מרפא בקרפטים. גבי ויתר על כרטיס טיסה לדוד בארה"ב, הצטרף להכשרה של השומר הצעיר, שעלתה בעליה בלתי לגלית באוניית "החייל העברי", לישראל. כשהגיעו לארץ, הם הוגלו על ידי הבריטים לעתלית. באוניה פגש את שימחה ויהודה.

חלק מחלומו של גבי להיות וטרינר, התגשם ברפת בברעם, הוא היה רפתן שהיה ידוע כמעביד קשוח ללא פשרות, מה שציפה מעצמו ציפה גם מאחרים. ברפת פגש את נעמי שהגיעה במסגרת גרעין נחל לברעם, נעמי אמרה עליו שהיה מעביד דורש וקשוח ... יחד עם זאת, התחיל סיפור אהבה ביניהם, שהתנדנד... בעקבות זאת, מסתבר שגבי שלח את ג'יזה חברו, לנעמי, עם מכתב ובו המסר: "תחליטי, כן או לא... " היא אמרה כן והם היו יחד שנה. כיוון שגבי לא ויתר על ברעם ונעמי רצתה להמשיך עם הגרעין שלה... נפרדו... עד שנפגשו מחדש...

גבי פגש את חווה כשהייתה בנח"ל בברעם, הם התחתנו בשנות החמישים, ונולדו הגר ומירי. הגר זכתה לשמה על שם המדריכה שקלטה את חווה שהייתה לה כאם, ומירי זכתה להיקרא על שם אמו של גבי, מרים. כשלגבי היו מסרים מיוחדים הוא היה קורה לה: "מרים" - ומירי מייד הבינה שמדובר במשהו לא רגיל...
אחרי שנים, חודש הקשר עם נעמי, גבי חבר אליה בכפר מסריק שם נולדה בתם זהר, שם שבחרו הגר ומירי.
בילדותן, גבי היה לוקח את הבנות ליער, מדליק מדורה ומספר מעלילות ילדותו, בעקבות טענותיהן שבפעם הקודמת הסיפור היה אחר, הוא החל להקליט בקסטות את הסיפורים בשביל הדורות הבאים...
בשהותו בכפר מסריק עבד בשיווק בסילורה, והקפיד לבקר את הגר ומירי, לטייל איתן בכל הארץ, כולל לאזור הכינרת, עליה אמר לאחרונה שהיא נמאסה עליו לגמרי... ברצונו לחזור הביתה לברעם...
לנעמי היו שני ילדים, דרור הבוגר וגלית בת השש שאמרה ביום הולדתה החמישים שזכתה לשני אבות, ברוך וגבי.
כשזהר הייתה בת שנה וחצי הם עברו לברעם, ישירות לדירה בקומותיים, לזהר הירבה לספר על השואה וכשהיה לה קשה בטיול הוא היה אומר, מה זה לעומת צעדת המוות... יחד עם זאת פינק ודאג... לילדיה דאגה זהר שיספר רק כשבגרו, ועם זאת הם זכו להיות איתו בימי השואה בברעם, שלושה דורות שהמחישו את כוחות החיים.
בברעם גבי כיהן כמזכיר, גזבר, בפעילות כגזבר הקיבוץ הארצי, ועבד שנים רבות בשיווק בבית אריזה והטביע את חותמו.

לגבי היה חשוב לתעד ולספר את קורותיו, הוא תועד ביד ושם ובית לוחמי הגטאות, הוא נסע לפולין במשלחת הראשונה של הקבוץ הארצי, והמשיך לנסוע שנים רבות במשלחות לפולין, כמדריך ועד.
הוא סיפר שכשהגיע לאושוויץ הוא הרגיש שזו אותה אדמה אותם השמים. וכך גם נקראה תוכנית שהיה שותף ליצירתה בטלוויזיה הלימודית. בברעם יחד עם שימחה הם יזמו והקימו את האנדרטה למשפחות שניספו בשואה. בגיל שישים נתן לעצמו מתנה ולמד בסמינר באפעל בדו שנתי.
גבי אהב לקרוא ולכתוב, אהב מוזיקה, היה מעודכן בחדשות, קרא עיתונים, התעניין בכלכלה, אהב סרטים, וטלוויזיה, לשידורי הספורט היה לובש טרנינג וכך צפה במשחקי הכדור סל...
בפנסיה היה ספרן בשיבוצי שבת בספריה, והתנדב במוזיאון ההונגרי בצפת כמתורגמן חרוץ.
לברעם הביא תורם לבנית אולם ספורט ולבית חולים זיו בצפת, הביא תורם MRI ו-PET- CT

גבי היה מכין פונץ' גם למסיבות בברעם, אהב להכין ריבות, קומפוט, ואהב לשתות.. מעמית נכדו ששיחק ברחבי העולם בכדוריד, ומהנוסעים לחו"ל, ביקש להביא בקבוק סליבוביץ' והיה מרים כוסיות לחיים רבות עם איצקו ז"ל וחברים... חגי סיפר שבכל ביקור הם היו מרימים כוסית משקה מבקבוק אחר... כך נהג גם עם ישראל בן זוגה של גלית.

לגבי היה קשר מיוחד עם 11 נכדיו ונכדותיו, ושתי נינותיו, שהיו בבת עינו. כשליילה הייתה מגיעה מהולנד ומצטרפת לקייטנות בברעם והייתה חובת ליווי, היה נוסע יחד איתה, הכיבוד הקבוע היה אבטיחים, אותם היה בוצע ומגיש, זוכרת אמה נכדתו. הכי חשוב היה לו שלא יהיו רעבים. הוא היה הולך איתם לטופיכפ, בא לגן ומספר סיפורים. לגבי הייתה משפחה מיוחדת והוא הצטיין בקבלת כל חלקיה ומורכבויותיה, והיה מסור לנעמי, בנותיו נכדיו ונכדותיו ונינותיו.

גבי היה חבר מרכזי ומשפיע בפרלמנט הוותיקן, השמיע קולו גם בשיחות קבוץ, היה חבר משמעותי בברעם אליה הספיק להגיע, לפני שבוע, להיות בביתו כמה שעות, ולאכול בחדר אוכל שלנו, שבוע לפני מותו. הוא התגעגע לברעם, וחלם לשוב הביתה -
גם בשנים האחרונות וביתר שאת במלון קיסר בטבריה אליו פונה, שמר על חוש ההומור והניצוץ העליז שבעיניו, משפחתו טיפלה בו במסירות יחד עם ג'וזף הנאמן, איתו אהב לנסוע בקלנועית, לקטיף דובדבנים על יד הלול...
נעמי תיחזקה ושמרה עליו מכל משמר, על סיפור אהבתם של נעמי וגבי אומרות הבנות: "הם כמו סיר ומכסה... " גבי זכה לברך ברגש את נעמי ביום הולדתה ה - 90 בערב שירה במלון קיסר, יחד עם כל בני ובנות המשפחה. נעמי וגבי זכו לאהבה חמה ומסורה, שופעת חיבוקים, מגע ואכפתיות, וטיפול הדדי מסור -

חברנו גבי זכה לחיות חיים מלאים, חיים של יצירה, משמעות וטעם, הוא הצליח בחייו לבנות, להשפיע , לחבק, לאהוב –
יהי זכרו של גבי חברנו ברוך, חתום וכתוב בתולדות ברעם
**********************************
אבא יקר שלי
הגר
ביום רביעי דיברנו היית כל כך שמח שאתם חוזרים לברעם בקרוב, וכמו בכל שיחה שלנו הבטחת שתחכה לי . כבר 6 שנים לא ראיתי אותך בגלל מצבי הבריאותי שלא מאפשר לי לבוא לישראל . לכן אני ואתה בכל שיחה שלנו בטלפון היינו מסיימים בזה שכלוּם לא יכול עלי ועליך . ואתה תחכה לי ואני אבריא ואוכל לבוא לראותך. הייתי בטוחה שתגיע לגיל 100 ותישאר צלול כמו שעוד היית ביום רביעי הרי אתה תמיד היית הכי חזק . כל פעם שהיינו צריכים להיפרד אמרת לי שאתה לא יכול להיפרד כי לא ניפרדת מאבא אמא שלך ואחותך. הייתי אומרת לך תפסיק. לנו זה לא יקרה . ובסוף זה מה שקרה. עברת את השואה היינו מדברים על זה הרבה אך למרות זאת הצלחת להיות אבא נהדר ואיש מקסים ויפה . היתה לי ילדות נהדרת איתך וגם כבוגרת השיחות שלנו, הטיולים שלנו כשהייתי ילדה וחוש ההומור שלך אפילו שאחד משנינו היה בבית החולים המשכנו לצחוק ולדבר על דברים שברומו של עולם. היית סבא נהדר לבנותי וסבא רבא נהדר לנכדותי. ביום רביעי דיברנו גם על זה שאגתה תהיה החודש בת 40 נכדתך הראשונה, והעלינו זכרונות מהביקור שבאת אלינו להולנד לאחר שהיא נולדה. אבא עדיין לא יכולה לעקל שאני כותבת לך ואתה לא ח.י תמיד תישאר בליבי ובראשי, הגר
********************
אבא יקר
מירי
כל כך מוזר לי לדבר עליך בלשון עבר.
רק ביום רביעי בצהרים דיברנו בטלפון אחרי שחזרת מטיול עם הוותיקים וסיפרת לי כמה היה טוב.
ואז אמרתי לך שאני מגיעה ביום שישי בערב למלון כמו בכל שבועיים, ואמרת לי שאתה מחכה לי ונתראה.
ולא חשבתי שאחרי שנה וכמה חודשים הנסיעה הראשונה שלי לברעם תהיה להיפרד ממך.
המון זיכרונות טובים ושמחים שהיו לי איתך בילדות, טיולים, סיפורים שהמצאת וסיפרת לי, משחקים שהיינו משגעות אותך ותמיד קיבלת את זה בחיוך וצחוק.
והיינו רוקדים הצ'ה צ'ה צ'ה.
כשגדלנו ועברת לשנה לכפר מסריק, היית בא לבקר אותנו בכל יום שלישי, לוקח אותנו לשישי שבת ואז היינו מבלות איתך נוסעות לים, לכנרת, ועושות כייף חיים.
בנית בית עם נעמי בברעם שתמיד היה בית חם ופתוח, עם המון אנשים נכנסים ויוצאים.
אחרי שאמה נולדה והיינו באות לבקר אותך בארץ, תמיד בילינו בברעם והיית יושב עם אמה במשק החי, בטופיכפ, ובבריכה. והיית כל כך מאושר.
כשחזנו לארץ והיא גדלה, תמיד היית שואל ומתעניין ומלווה אותה בכל צעד שלה, בבית הספר ובצבא.
וכל כך היית גאה שהלכה לאוניברסיטה ובחרה ללמוד להיות אחות, והיית שואל אותה כל טלפון מתי היא מסיימת וחיכית כל כך לראות אותה מסיימת ועוברת את המבחן שמסמיך אותה להיות אחות, שיהיה בסוף השנה.
אז אבא, עברת חיים לא פשוטים, אבל לא ויתרת, למדת ועבדת בעבודה שאהבת.
בנית בית לתפארת וזכיתי להנות מימך עד גילך המופלג, ועוד משהו קטן, כשרצית להגיד לי לפעמים משהו חשוב, או שנחה עליך הרוח היית קורא לי מרים -
אז תנוח על משכבך בשלום, ובטח אתה מסתכל מלמעלה ומחייך –
תחסר לי, אוהבת, ביתך מירי
**************
אבא יקר שלי.
זהר
ממש לא מזמן, חגגנו כאן באולם אולימפוס יום הולדת 90 לאמא, אתה ברכת אותה כמו שרק אתה יודע ברהיטות, בהומור ובאהבה גדולה. והיום אני עומדת כאן ונפרדת ממך. אבא אהוב ויקר שליווה והיה לצידי בכל פרק בחיי.
שנולדתי, לא היית אבא צעיר אבל לא החסרת ממני דבר. טיולים רגליים ארוכים, בילויים ארוכים בגן ההרפתקאות, בבריכה וריצה אחרי האופניים במגרש הכדורסל. שהתעייפנו הייתי שוכבת לידך במיטת ההורים והיית מקריא לי סיפורים, את האהבה לספרים ירשתי ממך.
הקמות, השכבות, היו תמיד מנת חלקך. גם שעברתי למוסד באילון, היית המבקר המתמיד. בהמשך שאני החלטתי שהחיים שלך לא היו מספיק קשים, ושצריך להקשות עוד, אתה לא נשברת וכל פעם היית אומר לי אם הנאצים לא שברו אותי, גםאת לא תצליחי. ליווית אותי בכל התקופות פיזית ונפשית. בטוב וגם בפחות. הסעת אותי בכל רחבי הארץ לכל מקום שאליו הייתי צריכהה להגיע גם ב-12 בלילה אם היה צריך.
בכל מקום שהיית בלט אופייך המיוחד, הפתיחות, החום וההומור המיוחד שלך.
שנולדו הילדים, התמסרת כולך לסבאות. היית סבא נהדר ואוהב, הנכדים היו כל עולמך. כל יום שבת אתה ואמא הייתם באים לאכול ארוחת ערב שאני הכנתי. שמחת במיוחד שהכנתי לך כרוב אדום וקציצות כמו בבני דרור. לפני שבועיים עוד הבאתי למלון עם בקשתך. השנים האחרונות לא היו קלות בריאותית ונעשית סיעודי, למרות זאת לא איבדת את חוש ההומור שלך ולא וויתרת על כלום , בינינו ,לא הייתה כל כך ברירה, לדבריך לא רצית להסתכסך עם אמא.
תמיד אמרת שאתה שמח שאנחנו בברעם לצידך. כל כך רציתי שתספיק לחזור לברעם, לבייתך.
אבא, אני עדין לא מעכלת שיותר לא אראה אותך בכיסא מסורק ומטופח וג'וזף אחריך תומך בך. זו גם ההזדמנות להגיד לגוזף תודה רבה על הטיפול המסור, אבא מאוד אהב אותך וחיכה שתבוא. אבא אני כבר מתגעגעת. תנוח על משכבך בשלום.
********************
אגטה
סבא, כל קיץ ההתרגשות לביקור בארץ התחילה כשראיתי את האורות של תל אביב מהמטוס. התרגשות לראות את המשפחה ואותך, סבא שלי. הפעם הזאת ההרגשה היא שונה, הרגשתי התרגשות, אבל בפנים ידעתי שזאת הרגשה לא נכונה, עלתה המחשבה שאתה אף פעם לא תשב בכורסא שנכנס לחדר בברעם, שכבר לא תקום אלינו מהכורסא לחבק אותנו ולפנק את הנכדים והנינות וזה עצוב מאוד.
כבר מגיל 80 כל שנה בפרידה אתה אומר בחצי צחוק ש״אתה לא בטוח שעוד תחיה עד הפגישה שלנו שנה הבאה״ אבל ב-15 שנים האחרונות, עדיין זכינו לראות אותך כל שנה. לצערי הרב, צדקת כשאמרת את זה בפעם האחרונה שראינו אותך בקיץ של 2023.
סבא, ביום רביעי קראתי משפט שהזכיר לי אותך, ״אתה רק תדע כמה שאתה חזק עד שחזק זה כל מה שנשאר להיות״. לא תיארתי לעצמי שלא תהיה איתנו יום אחרי זה. סבא, רק שתדע שהייתי מספרת עליך לחברים שלי כמה שאני גאה בך, בן אדם בן 95 שעבר כלכך הרבה והצליח לבנות משפחה וחיים ולהיות לי סבא נהדר. סבא אני כבר מתגעגעת ואני תמיד אתגעגע, אגטה.
******************
ליילה
סבא, איפה אני צריכה להתחיל כדי להזכיר איש כזה מיוחד. יש לי כלכך הרבה זכרונות יפים שלנו ביחד. להיות איתך בברעם זה היה הזמן שהכי חיכיתי לו כל קיץ. מה לא היינו עושים? הלכנו לקטוף תפוחים במטע, היינו שוחים שעות בבריכה, יושבים במשק חי כדי שאוכל ללטף את הארנבים, תמיד היה חגיגה גדולה שהיינו ביחד. היית מתחיל את היום בלהגיד לי ״קוקיק שלי מה את רוצה לעשות היום?״ והיינו יוצאים לדרך. גם באת לבקר אותנו הרבה באמסטרדם וגם שם בילינו. היית ישן אצלי בחדר כי זה מה שהייתי מבקשת, והיית מספר לי את כל הסיפורים שהמצאת, מהדורבן שהתחיל לדבר אל הגר, עד הספגטי שהחבאת במטפחת אף אצל דודה שלך. אתה ידעת לספר כלכך יפה שעד גיל 15 חשבתי שכל הסיפורים האלה קרו באמת.
לא היו לך חיים קלים, למרות זאת ייצרת משפחה ותמיד שמת אותנו במקום הראשון. אתה אחד מהאנשים הכי חזקים שאני מכירה ואני גאה שאתה סבא שלי. חשבתי שתהיה איתנו עוד הרבה שנים. אתה הסבא הכי טוב שיכלתי לאחל לעצמי ואני תמיד אנצור את הזיכרונות הרבים והנפלאים שיש לי איתך. אני לא יכולה לתאר כמה אני אתגעגע אליך, אתה תמיד תהיה בליבי, אוהבת אותך, ליילה.
*********************
אייל
גבריאל
בהתחלה שהכרתי אותך לא הינו חברים. במשך הזמן שהכרנו לעומק למדנו לאהוב ולהעריך מאד אחד את השני. היית סבא נהדר לבנותי וסבא רבא נהדר לנכדותי וכמובן אבא נהדר להגר . אני שמח שביקרתי אותך כל שנה עד המלחמה הארורה הזאת. חבל שהגר לא יכלה לבקר אותך ביחד איתי . אזכור אותך תמיד לטוב איל
*******************
גלית
הערב הזה הוא רגע של פרידה, והוא עצוב על הלב. גבי, שהיה לי כאב שני מאז שהייתי בת שש, איננו עוד. קשה להכיל את האובדן, תמיד אמרתי שיש לי שני אבות וידעתי שאני יכולה להתייעץ ולקבל תמיכה.
גבי היה מלח הארץ במלוא מובן המילה. ניצול שואה, שאיבד את משפחתו ואת אביו לנגד עיניו, אך בחר בחיים. הוא לא נתן לכאב לשבור אותו, אלא בנה כאן תקומה אמיתית. הוא היה ממייסדי קיבוץ ברעם, ביתו, המקום שבו בחר להכות שורשים, לבנות משפחה, קהילה, עתיד.
מעבר לכל הישגים והמעשים הגדולים, בשבילי גבי היה קודם כל אדם – איש של חום, של אהבה, של נתינה. בעיקר איש של משפחה שדאג מאד לבנותיו ולנכדיו ונינותיו. אהבתי אותו מאוד, ואני יודעת שהוא גם אהב אותי. הוא היה שם, נוכח, משמעותי. הייתה לו דרך מיוחדת לחבק בלי מילים, להיות עוגן, ואוזן קשבת.
פטירתו הפתאומית בגיל 95 וחצי הותירה כאב גדול. הוא ראה שוב את ביתו שכל כך אהב אך לא זכה להגיע אליו. וזה שובר את הלב.
גבי בשביל הילדים שלי היית תמיד סבא וכך הם מכירים אותך אוהבים אותך קראו ויקראו לעולמים סבא גבי.

גבי היקר, אתה תחסר לי כל כך.
נוח בשלום, ותדע שהלב שלי נושא אותך תמיד. גלית
********************
שמחה אברהמי
גבי היה עבורי יותר מאח.
תמיד הייתה ביננו ידידות חמה ואיתנה.
גבי היה נוהג לומר לאנשים שאנחנו מאותו הכפר - כמובן התכוון לאושוויץ.
אכן היינו שם באותה התקופה קשה בלי להכיר אחד את השני.
גבי עם תום המלחמה חזר לעיר הולדתו ללא משפחה.
התקרב לתנועת השומר הצעיר ודרכה עלה לארץ בגיל 16.
העבר ליווה אותו על חייו ותרם לתפיסת עולמו ודרך חייו.
הוא הקים משפחה והיה שמח בחלקו.
שנינו חשנו שחיינו חיים שלמים ומלאי משמעות.
בפגישה האחרונה שלי עם גבי ישבנו במרפסת לפי בקשתו.
גבי כל הזמן חזר על כך: מי היה מאמין שכך יגמרו חיינו?
אמרתי לו שנחזור הביתה ויהיה יותר טוב, אמר - מה אני אעשה בלי החברים...
תחסר לי מאד
שמחה
**********************
טל רצ'בסקי
בפעם הראשונה שהגעתי להעביר שיעור בבית סבאבא, לא יכולתי להוריד את העיניים מגבי. הוא היה הכי מבוגר בקבוצה, וגם הכי גבוה, והוא התקשה קצת בתנועות, אבל בכל פעם שהסתכלתי עליו היה נדמה לי שהוא מחייך אליי. איך אפשר שלא להתאהב מיד?
זה היה כל כך מהיר הדרך שבה נקשרתי אליו. בכל פעם שהייתי מגיעה לשיעור, עוד לפני ששמתי במקום את התיק והציוד, הייתי ממהרת קודם כל לגבי לנשיקה וחיבוק. הוא תמיד היה שם, גם כשהיה לו קשה, ואף פעם לא וויתר.
לפני כמעט שנה, חשבנו שהגיעה העת שבה גבי נפרד מאיתנו. יום אחד ליבו כמעט נדם, ואז חיבוק עם אהובתו נעמי החזיר אותו לפעום. לא הייתי שם, אבל סיפרו לי שזה היה כמו נס.
כשבאתי לבקר אותו למחרת, תיכננתי לעלות למעלה לחדרו. חשבתי שאמצא אותו שכוב במיטה. אבל כשהגעתי לכניסה למלון, להפתעתי הרבה, מצאתי אותו יושב ומשוחח עם שמואל בחוץ, כאילו דבר לא קרה.
החזקתי לו את היד. לגבי היו ידיים גדולות ורכות כמו עננים. והוא נהג ללטף את כף היד שלי תוך כדי דיבור, כאילו כדי להגיד לי "אני כאן".
אחרי חצי שעה הייתי צריכה ללכת להתחיל את השיעור, נפרדתי ממנו ואמרתי שניפגש אחר כך. ואז הוא אמר לי: "תיכנסי, אני מיד מגיע"
והוא באמת הגיע. יום אחרי שחשבנו שזה הסוף, הוא הגיע להתעמלות ועשה הכל. ממש כמו נס.
בדומה לקיבוצים אחרים רבים, גם בין ברעם וסאסא יש יריבות שקטה ועתיקה. גבי הרבה להרהר איתי על משקעי העבר ולחלוק איתי זכרונות, הוא רצה תיקון.
הייתה לו משאלה להגיע לסאסא ולספר את סיפור ההישרדות שלו בשואה. והבטחתי לו שאגרום לזה לקרות. אבל הוא לא הרגיש טוב לסירוגין והיה קשה לקבוע, ואז פרצה המלחמה וכולנו פונינו מהבית, ובין כל הדברים זה נפל בין הכסאות.
למרות הכל הוא לא וויתר, וכשהבנו שהזמן לא מחכה לנו, החלטנו שזה חייב לקרות עכשיו. ביום השואה האחרון הוא הגיע אלינו למעגן, ישב במשך שעתיים וסיפר כל כך יפה, בבהירות ובצורה נוגעת ללב; על הילדות באירופה, על אושוויץ וצעדות המוות, עד להגעה לברעם והמפגש עם ותיקי סאסא. הייתי מאושרת בשבילו שהצליח להגשים את זה בדיוק כמו שרצה. ובאותה נשימה גם התרסקתי. המחשבות על הדברים הקשים שעבר ייסרו אותי ולא עזבו במשך שבועות ארוכים.

בפעם ההיא שבאתי לבקר אותו במלון, אז כשישבנו בחוץ עם שמואל, אמרתי לו: "אתה איש הברזל" והוא תיקן אותי ואמר: "לא, אני עוף החול שקם מן האפר"
גבי, אני זכיתי להכיר את עוף החול. קמת מן האפר ובנית עולם.
אני יודעת שזה לא היה קל, אבל היו בך כוחות אדירים, ונגעת עמוק בלבבות.
אני רוצה שתדע שנגעת בלב שלי, שינית אותו ועל זה אני אסירת תודה.
נעמי וזוהר היקרות, ג'וזף, וכל המשפחה - אני מחבקת אתכם בצערכם.