דפי הנצחה

25.9.24

לזכרה של ויקי ברקן

ויקי הייתה אישה של חסד, היא הייתה שזורה בריקמת חיינו מאז באה אלינו כמתנדבת מצרפת, התאהבה ביצחק ונשארה בברעם.
היא הייתה יפה מבפנים ומבחוץ, מוכשרת במלאכות יד, יצירתית, אוהבת אדם וחיות כשמאור פניה זורח אל כל מי שהיא טיפלה, או נגעה בו, בין אם בשיחה, בביתה, בטיפול פדיקור או בעזרה באנגלית.
ויקי עשתה לנו חוג ריקמה, לימדה אותנו לרקום גובלין, ריקמת צלבים, שרשרת וחצי שרשרת, יחד דמיינו ורקמנו חולצות ססגוניות, היא הייתה נדיבה ומעניקה, היא קראה המון באנגלית וצרפתית והייתה צחקנית ומקורית.
מסופר שכשעבדה במשק חי, הילדות והילדים הפשילו שרוולים והכניסו ידיהם בחורפים הברעמים, לתוך המים הקפואים במשק, לשו ומעכו את עיסת הלחם, המאכל של הברברים, כדי לזכות בהמשך בחלות השבת הנפלאות שהכינה לקבלות השבת במשק-חי, אליהן היו מוזמנים, כשהיא מקבלת כל אחת ואחד, חגורה בסינור, נעימה, ומזמינה בחום ובחביבות.
עוד מסופר שכשטיילנו בטיולי קיבוץ למצריים, אי אז בראשית שנות השמונים, היא ויצחק ביקרו בבית בו נולדה בהתרגשות גדולה.
ויקי הייתה חרוצה מאד, היא עבדה עם הורי חברים ועם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. היא ניכנה ביכולת לקבל כל אחת ואחד ובסבלנות רבה. היא יזמה את "קפה של בקר" בשכונה הצפונית, להורי החברים הקשישים ולחברינו שהחלו להיכנס לגיל השלישי... בו עשו עבודות יד, קראו עיתון, דיברו, נפגשו, שיתפו ...
היא עבדה במשק החי, ברפת, בדיר, ונהגה בטרקטור, היא הייתה עצמאית ויזמית. ויקי טיפלה ברגלי רבות ורבים מאיתנו, פתחה את ליבה וביתה לחוזרות מבתי החולים, ולזקוקות לתמיכה, עידוד וחיבוק והייתה נדיבה ולמען. מגע ידיה היה נעים, והיא הפליגה בסיפורים על ילדותה במצרים, והייתה מספרת מחוננת.
היא אהבה לעבוד בגינה ולהכין עציצים, ונהגה לתת שתילים בנדיבות, למשל של צימחי תה.
ויקי ויצחק בנו משפחה לתיפארת, נולדו להם ילדיהם הלל ומעין, נכדים ונכדות שהיו ועודם בבת עיניהם. אל משפחתם אימצו בחום ילדים, בני גרעינים, נקלטות וניקלטים.
לפני כשלוש שנים ויקי חלתה ויצחק, מעין והלל טיפלו בה בגדלות ומסירות נפש.
ויקי ניפטרה ביודפת, שהייתה לביתה בשנה האחרונה, בגין המלחמה הארורה שאילצה אותה להיות רחוקה מביתה בברעם –

יהי זיכרה של ויקי כתוב וחתום בתולדות ברעם
יהי זיכרה ברוך –
כתבה והספידה: עינת לוצאטי
*******

25.9.24
גרתי ליד יצחק, שאז קראנו בשם חיבה זיזי, מאז הגעתי לבר-עם באוגוסט 1958.
קיץ אחד, בין יתר המתנדבים, הגיעה בחורה נאה, יהודייה, שונה
מאד מיתר הבחורות הצעירות שלרוב היו מגיעות במסגרת הקבוצות המאורגנות.
באותה התקופה רוב רובם של המתנדבים היו מגיעים מצרפת ומטבע הדברים, מאחר
וגם אנחנו היינו עדיין די צעירים, התיידדנו בקלות עם המתנדבים, הם היו חלק מחיינו
ואנחנו שמחנו לחיות כמה חודשים ברוח שונה, פחות קשוח ומחייב, להכיר אנשים חדשים
שהיו מביאים לנו את האירופה שעזבנו מרצוננו אבל שהייתה חסרה לנו.
הקיץ לא היה מביא רק את המתנדבים, היה מביא גם את ההורים של חיים, לא זוכרת
באיזו שנה, אבא של חיים אחרי כמה שעות של הפטפוטים הרגילים אמר ״אני צריך למסור
משהו לבחורה צרפתיה שמתנדבת כאן בבר-עם והיא קרובה רחוקה שלנו״. היינו מופתעים,
שיתפנו חבר משעולים רווק (בדרך כלל הרווקים היו יותר מעודכנים מאיתנו), דוד עדס ענה
״נראה לי שאתם מתכוונים לבחורה שמסתובבת עם זיזי״ ואכן הוא צדק.
מאז החיים שלנו היו שזורים, תמיד היינו שכנים, אני ילדתי, ויקי ילדה, חיים וויקי לא ממש התרגשו
מהקרבה המשפחתית, אבל נהנו להחליף מידע על פלוני ועל אלמוני וצחקו על דברים שלרוב
אני לא הבנתי.
הזמן חלף, הילדים גדלו, כשגבי הגיע לגיל בר מצווה, אחת המשימות הייתה להכין אילן יחוסין,
חיים וגבי הכינו וכמובן ויקי ומשפחתה מצאו את מקומם בשושלת ה-ג״בס.
ויקי חלתה במחלה הארורה שכל כך הרבה סבל גורמת לבני אדם, לחשוב על ויקי כחולה, מוגבלת
מבחינה פיזית, לקח לי זמן רב להתרגל, נכון שזה לא מתאים לאף אחד, אבל לויקי לגמרי לא מתאים.
ויקי אהבה את הטבע, עבדה בדיר בהתלהבות, עבדה או ריכזה את המשק חי, אני לא זוכרת בדיוק, באהבה בלתי רגילה, לא הססה להביא לביתה חיה חולה בחורף הקר כי ״אין לי לב להשאיר אותה בקור
הזה בחוץ״. לפני שנים רבות, בחורף קר במיוחד, בסוף שבוע ויקי הביאה כמה חיות לביתה. בשבת אחה״צ היא נחה על המיטה ומשהו דפק בדלת, יצחק פתח אמר משהו וסגר את הדלת. ״מי זה היה?״ שאלה
ויקי מחדר השינה, ״זה היה החמור ששאל האם יש לנו מקום גם בשבילו״ ענה יצחק רציני. מיותר לציין
כמה צחקנו על זה לאורך השנים.
ויקי ויצחק בנו משפחה לתפארת, זאת ראינו כולנו מאז ויקי חלתה, יידעו מעין והלל שהוריהם גאים
עד אין סוף מהם ומנכדיהם.
אני מודה שאינני מסוגלת אפילו לדמיין איך יהיו החיים ללא ויקי, אבל דבר אחד אני רוצה לומר ליצחק:
אל תשכח אף פעם שרק 20 מדרגות מפרידות ביננו וחיים ואני נהיה שם בשבילך.
מחבקים את כל משפחת ברקן וברקן לשעבר, חיבוק גדול ואוהב, נתנחם בכך שלפחות ויקי כבר לא סובלת.
אריאלה