Rapoo- It solutions & Corporate template

אתר הנצחה ברעם
יהי זכרם ברוך.

דף הנצחה לארנין יוסף (ויקו) ז"ל
(08/04/1926 - 15/07/1976)     (  -  )

ויקו נולד ברומניה ועלה ארצה בהיותו ילד. היה חבר השוה"צ בקן חיפה, גדוד "ניר".
הוא התגייס לפלמ"ח למרות התנגדות התנועה ושירת כקשר ביחידת "הגדעונים".
אחרי מלחמת השחרור שהה בקבוץ גבולות ונדד בארץ. כשהגיע לברעם הכיר את אילנה, נשא אותה לאישה ונולדו להם שלושה ילדים: אורי, עמי ויעל.
ויקו עבד במסגרייה. בעל תבונת כפיים, איש עקרונות ומסור מאד לעבודתו ולקבוץ.
הוא עסק בחקר תולדות כפר ברעם ואף כתב עבודה בנושא. חלומו היה להיות בזקנתו אחראי על האתר העתיק שבכפר. בחיפושיו בסביבה הוא מצא שרידים של ישוב קדום, בדרך הלבנה לכרם ב'. הוא בדק את מה שאנחנו קראנו "הגתות", שקעים חצובים בסלע בחצר הקבוץ מול הקיטור. הוא טען שאלה כלל אינן גתות כי אם מקום פולחן לישוב שהיה קיים כאן לפני 5000 שנה.
בן חמישים שנה היה במותו.
 
דברים מפי מיכל עלי
על ויקו החבר אפשר לספר עוד ועוד. האדם המסייע לך בשקט כשאתה "תקוע" בקושי מסוים, ועושה זאת בצנעה, כמובן מאליו, למרות שעייפותו שלו רבה וקשה.
בערב שבת הראשון של מלחמת יום הכיפורים, הייתי אני "הירוקה" אחראית על הגשת הארוחה. שניים שצריכים היו לעבוד איתי לא הגיעו. ההאפלה שחויבנו בה הקשתה מאד. אני נבוכה, מתבלבלת ואבודה. ויקו, שבא בבגדי שבת לארוחה משפחתית (למרות שלא רצה לעלות, כפי שהבנתי אחר-כך), תפס מקום מאחורי עגלת "ונציה", ארגן בשקט את החיסול ולא עזב עד תום הארוחה וכל ספיחיה . ואני עייפה, נרגשת ואיני מבינה...
בהזדמנות אחרת עזבתי את האולם ובידי שני כסאות שצריך להחזירם לחדר האוכל. ופתאום "קוטפים" לי אחד. ויקו – כמובן.
בצהרי יום העצמאות שעבר, באתי לקחת ארוחת הקמה לגן. והנה ויקו ואילנו עומדים ושוטפים את כל הכלים של ארוחת הצהריים שלא נשטפו בגלל תקלה.
פעם הסכים ויקו לטייל עם קבוצת הכושים מדימונה לכפר ברעם. בדרך הוא הסביר בעברית ובקצת מונחים אנגליים במבטא "ויקואי" : גיאולוגיה, היסטוריה, גבול, טיבה של החקלאות העברית מול החקלאות הערבית. והאנשים האלה, יוצאי גטאות שיקאגו ודטרויט, מקשיבים לו ברצינות, בדריכות. הוא כל-כך נעם להם עד שביקשו מאד שהוא ילווה אותם בטיול עם סיום האולפן. אני פניתי אליו בהיסוס, מפני שאחרים לפניו לא התלהבו לבלות יומיים בחברת הקבוצה וגם משום שידעתי ש"מפעל" כזה קשה לו. להפתעתי הסכים מיד בנימוק ש"אי אפשר שאנשים יעבדו אתנו ארבעה חודשים ולא יימצא מי שיטייל אתם". ובטיול הדריך והסביר, והיה הגזבר והמחליט והמוביל בשקט, בסבלנות, כמובן מאליו ובבקיאות מדהימה. והמפתיע ביותר ש"החברה" שלי מקשיבים בשקט אפילו להסבר על ההבדל המורפולוגי בין גליל-עליון לתחתון.
בדימונה הוזמנו לחדרו של אחד ה"הנשיאים" בעדה. אני מהססת אך ויקו מחליט שסירוב יעליב. נכנסים, ויקו מתיישב על מזרון בפשטות, מזמין את הנהג, אותי, נכבדים וזאטוטים שבבית לשבת. משוחח ברצינות וערנות, מודה על משקה קר, ופתאום מודיע ש"חבל מאד אבל צריך לזוז". ידע להיפרד בדיוק בזמן, בלי לפגוע ובלי להיגרר לחובות נימוס מוגזמות.
ב"חוג הלימודי בגיאולוגיה" לילדים מתגודדים סביבו. עד תחילת החוג הוא מסביר, שולח להביא משהו, ו"מכניס" בעיטה שובבנית בכדור שהתגלגל שם. איך נטע בילדים את העניין במדע כל-כך יבש ולמדני? הם מראים לי מאובנים ומציינים את שם העידן הגיאולוגי והגיל של כל אחד מהם "זה מיאוקן וזה איאוקן". "מנין לכם"? "ויקו אמר לי" – תשובה ניצחת. בחדר אחר בבית "דרור" גחונים ילדים בכל רגע פנוי להרכיב את שבריו של כד עתיק שמצאו עם ויקו. חבריהם עוקבים אחר עבודתם של המרכיבים בעניין וריכוז.
ילדים מראים לי כלי-צור. "מנין לכם"? – "אנחנו חופרים עם ויקו". בטיול עם ילדי "דרור" ויקו מעודד את ה"מתפנקות" שבינינו ומקנטר קצת, וכשהוא נותן לנו מנוחה קצרה בצל, נשאר עומד בשמש ומסרב אפילו לשתות מים. העקשנות הזאת שהייתה מוכרת לנו כל-כך ומביכה. ויקו המסרב לנוח, המסרב לעבור למקום שבו יטולטל פחות (הוא היה "יהודי עם גב"). הממאן לקבל עזרה בעבודתו השקדנית כ"מטפלת" ב"דרור". מה לא עשה בהזדמנות כזאת? אלו פינות לא צחצח? אתה רואה אותו עושה כל עבודה קשה, מעמיס, חופר, מתקן. מבקשים ממנו: "עזוב את זה", "תן לעזור" והוא בשלו. בכל יש לו חלק: המסגרייה, המטבח, התעלות הפעורות עכשיו בברעם, הכול מזכיר אותו. וקשה להבין: יותר לא נראה אותו בגינה, "גוזם" דשא במספריים קטנים, בסבלנות הידועה שלו. יותר לא יושיט ברצינות פרח לדנה ויסכים אתי שהיא "גאון", אם כי גם לו יש גאונים משלו. פעם בארוחת צהריים התפעל אורח מהיקף ידיעותיו. ענה לו ויקו ב"מעשיות": "תשמע, אני גאון. אבל האמת היא"... וכאן הסביר מנין הוא יודע.
מדריך מגוש-עציון אמר לנו בטיול האחרון שהוא שמח להדריך אנשים מברעם, כי בכך הוא גומל מעט לויקו על האירוח וההסברים המרשימים שנתן לו בברעם.
פעם אחת ראיתי אותו כועס. הוא, שקיבל על עצמו הכול בהשלמה וסלח לחולשותיהם של אחרים ולא התלונן ולא השמיץ. כעסו ניעור על השאיפה לרכישת טלוויזיות. "כשהמשק הלאומי נתון בקשיים כאלה זה עוול להגדיל את הצריכה האישית", אמר וקם מהשולחן. ואני הרהרתי על אדם מוזר. בעיות הלאום הן שלו, אישית, כפי שצריך להיות וכפי שאף אחד לא חש.
בברכתו במסיבת בר-המצווה של "דרור" אמר שאם כאלה הם "התפוחים שלנו", הרי שגם אנחנו "העצים" איננו גרועים כל-כך.
האם ידע ויקו כמה שיפר אותנו, כמה היטיב את הקבוץ?


מיכל עלי 




הוסף

""
ברוך שושנה (שוש)


< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות