|
|||||
שולי תמיד איתי משה שפיגל – אביו של שולי שולי נולד בשנת 1956 בחיפה. כעבור כארבע שנים המשפחה עברה לקריית אתה. מכיתה ד' היה ב"השומר הצעיר". בעבר הייתי חניך " השומר הצעיר" ברומניה ובקיבוץ גת בו הייתי בחברת נוער, כך שעודדתי מאד. בהמשך, היה מגיע לברעם בחופשים ובחגים במסגרת התנועה, ואנחנו היינו מחזירים אותו הביתה. בימי כיפור נסענו דרך הכפרים הערביים כדי שלא יזרקו עלינו אבנים... מההתחלה שולי אהב מאד את הקיבוץ. שולי היה ילד חברותי ויפה יפה. הוא היה ילד נהדר ומיוחד. כבר בגיל צעיר הוא הצטיין בזיכרונו, במשחקים, כמו גם כשהקראנו לו דברים. בהמשך הסתבר שהדרך שלו ללמוד הייתה דרך הזיכרון. הוא אהב את הטבע והיו לו שאלות על מה שקורה בטבע, בתחום זה התפתח בהמשך, במטע ברעם. בשכונה היינו בין הראשונים שהייתה לנו טלוויזיה וילדים רבים באו לצפות אצלנו, יחד עם שולי ואחותו. אני זוכר בחיפה שאשתי הייתה הולכת להצגה יומית בהדר, אני הייתי לוקח את שולי ברגל, הייתי מחזיק אותו על הגב והייתי שר לו: "היה היו שני חברים..." והוא היה שר איתי... ואהב במיוחד את השיר הזה. כשאימא שלו הייתה יוצאת מהסרט, הייתי מוסר לה את שולי והולך לצפות בסרט והיא הייתה חוזרת איתו הביתה. שולי היה ילד קל, מה שנתנו לו אכל... אני זוכר איך קנינו תפוח במיוחד לכל ילד... בבית לא היה חסר שום דבר לילדים. אבל לא היה כסף לבזבוזים. בשנת 62 הייתי בחו"ל מטעם העבודה, מהכסף שקבלנו בהקצבה קניתי לאשתי פריט אחד וכך גם לבתי, עם יתר הכסף קניתי לשולי רכבת חשמלית ועוד, כי הוא אף פעם לא ביקש ודרש וגם כשהתבגר הוא לא ביקש. בשביל שעורי הנהיגה עבד, לא ביקש עזרה. שולי כל הזמן עזר, גם בעבודתי, היה מתקשר מהצבא, מברעם, ואומר: "אבא תכין עבודה..." לאחרונה כשהיו לי בעיות עם המחשב היה מגיע, עוזר. בבית-הספר הוא למד עם אחותו אורנה, הצעירה ממנו בארבע שנים, מדי פעם הא הייתה צועקת: "שולי, מרביצים לי..." והוא מיד היה רץ ומגן עליה... שולי היה מופנם, לא הראה את הרגשות שלו. מאז שהיה ילד, עם מי שהוא התחבר, זה היה עם כל הלב. עם מי שלא התאים לו הוא ניתק מגע, הוא לא היה בן-אדם שרב. אחרי שכבשו את השטחים ב-67 נסענו באופנוע סירה שלי, אשתי מאחורי ושני הילדים בסירה. עשינו את כל הגדה, מג'נין עד ירושלים. זו הייתה תקופה אחרת. בירושלים היינו בעיר העתיקה וכל דבר היה בלירה... את אוסף הבולים קיבל ממני. אספתי בתור ילד, ברומניה ובקיבוץ גת. במלחמת השחרור עזבתי את הקיבוץ והלכתי לצבא, השארתי את האוסף למישהו שהסתבר שמכר אותו כי לא היה לו מה לאכול בבית. התחלתי מחדש. בהמשך נתתי אותו לשולי שהמשיך לאסור. הוא היה מסור מאד למשפחה. כשאימא שלו חלתה היה מבקר, טיפל יפה, כמו גם החתן שלי שהיה כמו בן שלנו. רק עכשיו אני מעכל את האסון שקרה לנו. אני מרגיש ששולי תמיד איתי. אבא שולי
...לקראת הסוף, בשנה האחרונה, התחלנו שוב להתקרב, להשלים פערים של הרבה שנים. ...אני מצטער שבשנים האלה לא היו דיבורים. הייתה תקופה שהיה נתק... ההתקרבות המחישה לי את מה שחסר לי מאד בשנים שלא היו דיבורים וחידדה אצלה את הצער עם הליכתו של אבא. אשחר גל |
הוסף |
|
|
|
|
|