דפי הנצחה

חיים מינרבו
"...היית ילד טוב ירושלים..."
חיים מינרבו, בעלה של אניטה, אביהם של עדנה, צחי, איתמר – הלך לעולמו.
הכיצד אפשר לקשור בנשימה אחת שני מושגים מנוגדים, שני מימדים המבטאים אולי יותר מכל את העצב, הטרגדיה האנושית, הצער. חיים נפטר – חיים ומוות.
חיים, ידידי, תוך חצי יממה בלבד ניתקת את הקשר בינינו, לא אתה אלא סיבוך כתוצאה מדלקת ריאות. עצוב לנו חיים, כי אין נחמה בהסתכלות בתמונות. כמה צעיר היית בבואך ל"זט", לחוות ההכשרה בצרפת בה התמזגת עם גרעין "משעולים" מהשומר-הצעיר, גרעין בהתהוותו ושם גם הכרת בין חברי החבורה את ציפי ז"ל.
באת ממצרים, ממשפחה אמידה, וגם ההורים עלו ארצה. אין ספק כי היית ילד טוב ירושלים, עדין שכזה, עלם חמודות, שקט, חייכן, מתלהב וגם נחבא אל הכלים. הלכת ופרחת - בקיבוץ ובצבא. הקמת משפחה נהדרת ונולדו ילדים ונכדים. עבדת שנים ברות במסגרייה ואני אישית נהניתי במיוחד מהאופי הכול כך נוח שלך.
נענית לכל שיגעונותיי, בנינו ביחד גדרות ומשחקים לילדים. תמיד התפנית אלי, נענית לכל בקשה, אי אפשר היה להוציא אותך מהכלים. תמיד השרית שלווה נינוחה. השתדלת להיות בין החברים הפעילים אם כי נעשה הכול בשקט המאפיין אותך כל כך. ההורים נפטרו ונטמנו באדמת ברעם.
במלחמת יום הכיפורים נפצעת מרסיסי קטיושה שנורתה על ברעם אבל המשכת בעבודת היצירה. הספקת לעבוד גם במפעל.
בנובמבר 1987 ידעת, אתה ובני משפחתך מהי מחלה קשה. ציפי, הרעיה, האם נפטרה – נותרת לבדך בגידול הבנים והנכדים. סבתא טינה הייתה כל כך משבחת אותך על ההתעניינות, העזרה שידעת להגיש לה. הימים חלפו וגם בך פגעה מחלה ארורה.
התמזל מזלך וידעת פריחה חדשה – אניטה מאיילת-השחר כבשה אותך ובניתם משפחה חמה, מלאת עניין ועיסוקים. עברת לגור שם ועבדת בנפחיה שאפשרה לך קשר עם עבודה יצירתית. כל כך אהבת את העבודה שם.
בעת המפגשים שלנו היינו מרכלים כל אחד על ביתו, קיבוצו. למרות שחיית שם, התעניינת בנעשה כאן, נשארת מעורה למרות ההתנתקות הפיזית. הייתה לך תכונה ייחודית של נאמנות. שמרנו על קשר ושמחנו שאתה כל-כך שמח במשפחה החדשה, קרוב לעדנה ושמענו סיפורים על הטיולים שעשית עם אניטה ושיתפת אותנו בטיפולים במחלה שלא רצתה לעזוב אותך.
לפעמים נתת להרגיש שהרפואה איננה מצליחה להושיע. היית חוזר עייף מהטיפולים ברמב"ם. כל פעם שינויים בטיפול, "עושים עלי ניסיונות", כך הגדרת פעם את המצב, אך רצית לחיות ולמרות הכול שמרת על מורל גבוה.
היית חולה לדוגמא, אצילי, חולה נוח, חולה לא מכביד, רצית להקל על אניטה והסביבה. עם כל הצער והכאב יצא בחלקך לסיים את מכאוביך במיטתך, בביתך עם אניטה והבנים. אישה אמיצה אניטה, ילדים נהדרים לך ולה, כל אחד על-פי דרכו. אתה היית אבא אוהב, תומך, דואג ועוזר.
היית בעל טוב שידע לפסוח על קטנוניות מזיקה וטורדנית. ידעת להשלים עם הגורל ואנחנו, הממשיכים, לא תמיד קל לנו להשלים עם הגורל הזה. לא קל לנו כאשר חבר הולך לדרכו, לדרך בה חזרה אין. אנחנו נשארים עם הכאב והצער, עם התמונות המרגשות שלך, של המשפחה, עם החיוך הכול כך מיוחד, עם הדמות הרזה, עם המזג הנוח והכובש. ננסה להתנחם, ננסה להפיג את כאבה של אניטה, ננסה להיות משענת לבנים. ננסה לזכור אותך כחיימ'לה שלנו, גבוה, רזה, חייכני, עלם חמודות. גם בברעם וגם באיילת השחר אהבו והעריכו אותך. גם פה וגם שם תחסר מאד.
ייסורייך תמו ואנו נפרדים עתה חיים, ידידי...
הייה שלום על משכבך, לא נשכח אותך, תחסר לכולם.

 

 

חיים
חיים הגיע לקיבוצנו, איילת-השחר לפני כ-7 שנים. בשבילו היה זה צעד מהפכני וכואב, להיפרד מקיבוץ ברעם שהיה ממקימיו ובו חי עשרות שנים ואותו אהב כל כך, להתרחק מבני משפחתו וללכת למקום אחר, גדול וזר.
חיים עשה זאת מתוך הכרה ופיכחון, הגיע לאיילת-השחר בעקבות אהבתו לאניטה. כאן, אצלנו, חי חייו בצנעה ושלווה, אדם שקט, מופנם ונעים הליכות, שהתחבב על כולנו, שבאו עימו במגע. אנו, שהתקרבנו אליו יותר, גילינו אדם משכיל, תרבותי, חובב מסעות ואמנות, פסל חובב, שיודע ליהנות מהחיים.
אוהב את משפחתו החדשה ושמחנו באושרה של אניטה, חברתנו, שידעה הרבה מכאוב, צער ואובדן בחייה, שכלה בעל, שמעון זיתון, ובת צעירה, רוויטל.
אניטה וחיים נהנו איש מחברת רעותו, התלכדו למשפחה מסועפת ואוהבת, נסעו, טיילו בעולם ואיש לא שיער עד כמה אושרם קצר ופגיע..
ולך אניטה שלנו נאמר: איתך ביגונך, ולכל המשפחה: מי ייתן ולא תדעו דאבה עוד.
בית איילת-השחר
אורה