 בונה
דברים ליד הקבר
מה פתאום, איך פתאום צריך להספיד את בונה? הרי זה כמו להספיד את עצמנו. הרי הוא עצמנו ובשרנו, הרי אנחנו, כל חיינו המבוגרים.
איך פתאום ואיך אפשר להספיד?
הרי הוא רק נסע לו הביתה, בדרך הרגילה, בדרך הארוכה אבל הרגילה הביתה. נסע ונהג כדרכו כל חייו, בדרך הישרה, בהגינות, לא סטה ולא נדחף, ולא עשה שום רע לשום איש. רק רצה הביתה, אל מיכל, אל הבנים וההורים וגם אלינו.
אז למה? למה נדרס כך למוות?
אין לנו שום תשובה ואין כבר כוח בעולם שיחזיר לנו את בונה. ומהיום נותר לנו רק הזיכרון.
זיכרון ילד הצומח וגדל במושבה הקטנה רחובות, לשושנה וישראל, למשפחה מארץ ישראל ההיא, היפה, משפחה העובדת קשה וביושר לפרנסתה ומגדלת את ילדיה השניים להיות אנשים כמותם, עובדים חרוצים ונאמנים.
ממשפחה כזאת, מרחובות ההיא ומקן התנועה הגיע בונה אלינו. יפה כל-כך, עם העיניים הבהירות והגלויות בתוך הפנים הכהים, השזופים. חמום ונלהב ובכל זאת מופנם ואפילו שתקן.
שלושים שנה חיינו יחד. יחד הקמנו משפחה, יחד גידלנו את ילדינו, יחד התבגרנו והשתנינו ושיבה זרקה בשערנו.
ורק עכשיו, ברגע איום ונורא זה, כאשר חייו של בונה נקטעו מתוכנו והפכו לסיפור סגור וגמור, אנחנו מגלים את החוקיות שהייתה בחייו: "לפקודה תמיד אנחנו"! צו השעה היה לך צו החיים.
כך הוא בא לברעם. כך היה בצבא, כך היה בפלחה וברפת כאשר ברעם נאבקה על קיומה הפיזי. כך בחר להפתעת כולנו בהוראה, כאשר החלו הילדים לגדול והחינוך היה החזית הראשונה. כך יצא לעבודה בתנועה להעניק מניסיונו ומחשבתו החינוכית לבתי הספר של הקיבוץ הארצי. וכך, בדיוק, נרתם לנושא המוזיאון, כאשר חשב שקיומה של ברעם מובטח, והגיעה העת לעשות יותר לטיפוח הרוח והתודעה.
ועכשיו, מה יהיה עכשיו? מה יהיה על החלומות והתכניות והעתיד? מה יהיה בלי בונה? איך נהיה בנים לשושנה וישראל, ואחים לזיוה? איך נהיה אבא לאהוד ואורי וגיא, ואיך נהייה לך מיכל?
איך נמלא את מקומו כמשפחה היחידה והמיוחדת הזו? איך נהיה לכם בארוחות הארבע שלכם החובקות זרועות עולם? בחגים, בחרדות ובכל יום?
עם כל האהבה והחום שאנחנו רוחשים לכם, לא נוכל למלא החלל הזה לעולם ועד. אנו בוכים אתכם וממאנים להתנחם. |
