ברכה
עד היום קשה לי להאמין שזהו זה, שלא תהיי עוד עמנו, יושבת בחיק המשפחה ומבלה בחברת הילדים או עסוקה בעיסוקים שונים ובעבודת הבית.
אינני זוכר רגע של פנאי אצלך כדי לנוח, מיום שהכרתיך עד לאותו יום אחרון ונמהר, עסקת בעבודה ויצירה, לא יכולת להבין כיצד אדם יכול לשבת כך סתם בטל.
זכורני, גם בשעותיך הקשות על ערש דווי שעיניך כבר לא יכלו מראות, ביקשת שאשיג לך רקמה כדי שתוכלי להעסיק את עצמך בין כאב לכאב.
ברכה, קשה לי לכתוב עליך בזמן עבר. דרך ארוכה ולפעמים קשה עשינו יחד ועל הכול התגברנו. גם על מחלה זו היה נדמה לנו שנוכל והתגבר. היית חזקה ובעלת רצון עז כדי לרצות לחיות, וכלל לא העלינו על הדעת שכך זה יגמר ואולי אני שידעתי מה איומה המחלה אשר את נושאת בקרבך, ואשר לא פעם אחת עמד להכשילני ולספר לך מהו גודל האסון שאנו עומדים על פתחו. האמנתי שעדיין קיימים ניסים בעולם ובוודאי אנו נזכה באחד מהם ואת תוכלי לה למחלה זו.
ובימים האחרונים תכננת לצאת לטיול והחלמה לאירופה וכפי שאמרת: "רק עוד קצת ואתגבר על המחלה, ובודאי הקיבוץ יאפשר לי לצאת לשם כי אני הרי מאד חלשה ואני זקוקה לחזור לכוחותיי, ושם באירופה יודעים כיצד לטפל במקרים כשלי".
זכורני כשהיינו בירושלים בהבראה ניצלת כל רגע שיכולת מעיר מופלאה זו, מכל פינה יפה ומעניינת רצית לראות עוד ועוד למרות העייפות הרבה שאחזה בך לאחר מכן, השתדלנו להפיק את מלוא יעודה של ירושלים, וכשהגענו לכותל המערבי ביקשת שאתן לך עט ונייר כי רצונך לבקש משהו מהבורא. לא אדע עד היום את שכתבת אך לא קשה לי לנחש זאת ולבי היה תפילה יחד עם תפילתך, אך כנראה שלא היה לנו מספיק כוח לזעוק כדי שישמעו את תחינתנו הצנועה, תנו לנו לחיות!
ברכה, קשה עלי הכתיבה ואין במילים להביע את אשר רוחש הלב.
על כל אותן השנים שעברנו יחד החל מההחלטה להיכן לבוא, לברעם או לדביר. הטיפול באימא אשר הייתה חולה. עדיין היינו צעירים ולא ידענו מחלות מהן.
כשנמרוד נולד מה רבה השמחה בבית אך לא לזמן רב שמחנו. ידענו מהי דאגה וכאב וכשעוד נמרוד רך ותינוק ועבר מה שעבר ידענו שעל הכל נתגבר וכך בנינו לנו את ביתנו בברעם.
את רצית את השלמות בכל מעשיך ולא ידעת פשרות מהן, וזה הביא לא פעם לידי כאב, כי הרי רצית רק טובתם של החברים.
חשבת על העתיד, כיצד אפשר לקדם את העבודה, לייעל אותה והעיקר כיצד למצוא את הסיפוק בעבודה כי הרי זה היה תמיד בראש דאגותיך. הן רצית לצאת ללמוד בנושא היקר לך תורת המזון, והשקעת בנושא זה כמעט את כל חייך ולכן היה חשוב הוא לך. גם לאחרים רצית להעביר מידיעותייך הרבות ומהניסיון הרב אשר נצטבר בך.
ברכה, אין אני רגיל בכאלה ומעולם לא חשבתי שאצטרך להספידך, ובוודאי לא בגיל כל כך צעיר, כאשר כל דרכינו עמדו עוד בהתחלה ובתנופה כה גדולה כפי שעמדה, אך האמיני לי שאתן לילדים אשר כה היו יקרים לנו כל מה שאוכל לתת וכפי שאת היית רוצה לתת להם.
וכך ניזכרך לעד
ישראל
|
|
|
|
