 איך נלווה אותך מרדכי? החבר שלנו מגיע אל סוף הדרך, כאן, בבית שאהב, אדם המונע ע"י אהבה. הילד שאהב את המשפחה, את הים ואת תל-אביב הישנה, את כינוסי המשפחה הרחבה וההווי התוסס בה. הילד שחווה את מלחמת השחרור והגירת המשפחה משכונת התקווה לפלורנטין. הילד הסקרן, תאב הקריאה, שאהב את אייבנהו והתבגר עם אנה קרנינה. הנער שדבק בתנועת השומר-הצעיר בניגוד למסגרת הדתית בה למד והמשיך לדבוק בקן השומר-הצעיר בכפר-סבא כשלמד ברמת-הכובש וזאת בניגוד לרצון מחנכיו (אהבה זו גרמה לסילוקו).
מרדכי הרוכב מתל-אביב לברעם על טוסטוס בעקבות האהבה, כאן הקים את ביתו עם דליה וכאן גידל את ילדיו.
הוא אהב את ברעם. בכל תחומי עבודתו ועיסוקיו: בחשמליה, בפלחה ובבית האריזה. רשימתו האחרונה ב"שיאון" מבטאת את דאגתו משינויים הרסניים, לדעתו, שתביא ההפרטה.
נושאי החיים בברעם יקרים לו ומעניינים אותו עד ימי האחרונים. הוא הקפיד להשתתף בשיחות הקיבוץ וביטא את עמדותיו ותמיד ביושר חד, בהתאם לעמדתו שלו. לא פעם התבטא בכעס. את דבריו אמר בישירות שהייתה בוטה לפעמים, כשפגע, והצטער על כך. ידע לגשת אל האדם הנוגע בדבר ולהתנצל. הכול ביושר לב ובכנות. לימים הלך בעקבות אהבתו ובנה את ביתו עם שרה, תוך שהוא מודע לכאב שגרם הצעד הזה.
נאמן היה לרגשותיו, לאהבתו.
מחלת הסרטן התגלתה בו באותו הזמן שחליתי גם אני. כשנפגשנו היה מרדכי המעודד. איתו ניתן היה לדבר (בלי להגזים ברגשנות) על הפחד, על כאב הידיעה ועל תקוות ההחלמה.
בכול מאודו שאף להחלים ועבר לשם כך ניתוחים מייסרים. הוא שמח לחזור לעבודתו ושמח על שנשמרה עבורו. הוא שמח לטייל מעט, כי גם טיולים אהב מאד.
ראינו אותו דועך ונושא את חולשתו וצערו בשקט. עם דעיכת הגוף עלה העצב בעיניו, במבטו, אך לא הטריד את מבקריו ולא העמיס עליהם השתפכויות נפש.
עד היום האחרון שמח לבשר על כל גילוי של שיפור קל.
שלום לך מרדכי החבר, הנבון, המבין.
הגעת אל הרוגע.
מיכל עלי |
