 אני זוכרת אותך בבית שלך בברעם. המוסיקה תמיד
אני זוכרת את הטיולים שלנו... היית חסרת חוש התמצאות באופן מחולט! היית אומרת: כבר עברנו מכאן, פעם. זאת היתה הפעים האלף בערך!
אני זוכרת את שולחן השבת, שולחן החג שהכנת בבית, תמיד.
אני זוכרת אותך בביקור הראשון בברעם – את גובהה, רזה מאד, יוחנן, גבר מוצק ויגאל ביניכם, יד ביד.
אני זוכרת אותך על החוף הים, אוספת צדפות ("מולים"!), יחפה. על החול הלכת יחפה, רק על החול.
אני זוכרת אותך מכינה חבילות לבנים, ליגאל, לאלדד ולאהרון. הרבה דברים לא שיגרתיים היית מכניסה לחבילות. רוח שובבות, חיוך.
אני זוכרת את מסירותך הפשוטה, האנושים לחולים – את ידעת מה הלביא, מה להגיד, מה לעשות. ידעת איך להקל, להשיב רוח, להרחיק את המחלה.
אני זוכרת אותך מספרת עוד ועוד על אמא שלך על הרווה, על רז'יו ואליאט, על נתו, על מקסימיליאן.
אני זוכרת את מסיבות הפורים. היית מאפרת את כולם; את החתונות שלקראתן דאגת לפנק את המשפחה החוגגת; את קבלות הפנים (בבאר) בחגים ובחתונות, הופעתך האלגנטית, ה"שיק", שחור-לבן.
אני זוכרת את "פינת מישל" ביער, אתכם, החמישה...
אני זוכרת כל-כך הרבה דברים. את אלה שסיפרתי, ומה שסיפרתי הוא מעט כל כך. אבל זו את, כך אני מכירה אותך.
קשה, יבשה, ובלתי גמישה, קרה אפילו יגידו אולי. אני מכירה אותך מקרוב כל כך שכל האמרות האלה, הדימויים האלה רק מעלים בי חיוך
נוחי בשלום
איזבל
|
