נורית ברוט
נורית נולדה בסמוך להקמת הקיבוץ. בת להורים חלוצים, לאה ושלמה, שבאו להקים על גבעה שוממה בירכתי הארץ בית מבראשית. תקופת ילדותנו, קבוצת הבנות והבנים הבכורים של ברעם, הייתה מלאת חוויות של קיבוץ בהתהוותו המתמסר ברצינות תהומית לכל משימה וכך גם לגידול ילדיו. מאידך, היו התנאים הפיזיים קשים והמעגלים החברתיים – מצומצמים. ילדותה של נורית בתוך כל אלה הייתה קשה עוד יותר: בעיות בריאותיות לאורך תקופת הילדות, מותו של האב שלמה בגיל צעיר ופציעתה של נעמי האחות. אנחנו, אחיך לקבוצת "רקפת", לא תמיד ידענו לתמוך. משענת מצאת לך בכישרון הרישום והעיצוב שבלט מגיל צעיר והפך אותך לכתובת הקבועה לכל צורך בקישוט או מודעה. בקבוצת "שקד", בתקופת התיכון בשער-העמקים.
יש אומרים כי ניצנים המאחרים לפרוח – יפה פריחתם שבעתיים. תקופת הצבא במודיעין פיקוד צפון הובילה למעגלים חברתיים חדשים, להיכרויות וידידויות ולקשר עם דני. הרגשנו שנורית פורחת. "קשה להיות חלוץ – אבל צריך" – רשמו שלמה וחבריו על הבטון הרך של צינור המים הראשון לנקודה. קשה אולי יותר להיות בת ממשיכה של חלוצים אבל לאחר לבטים החלטת שצריך והקמת את ביתך עם דני כאן. קן משפחתי חם ומטופח לרועי, עומר ונועה ובית פתוח גם לנו ולילדינו. מרכז לפינוקים והתרגעות.
את אהבתה לאומנות החליטה נורית להפוך למקצוע. לאחר תקופת לימודים באורנים השתלבה בהוראה בביה"ס היסודי בבית ובתיכון שבמוסד "מנור". בהמשך לימדה גם במא"פ. גישתה להוראה התאפיינה בעידוד התלמידים להביע עצמם באומנות תוך סיוע בידם למצוא טכניקות אישיות וחשיפתם ליצירות מתחומים, תקופות ותרבויות מגוונות.
שני מחזורים של תלמידי תיכון חינכה נורית וכוחה המחנכת היה בקשר החם והעמוק שיצרה עם תלמידיה.
בשבילנו היית מקור בלתי נדלה של ידע בכל תחומי האומנות הפלסטית, בשיחות סלון ובטיולים ועין בוחנת ומעודדת לעבודותיהן של בנותינו.
השליחות במקסיקו נולדה ברצון לשבור את השגרה והתפתחה לחוויה מרכזית שהשפיעה על העשור האחרון לחייה. מקום רחוק, תרבות שונה כל-כך, עושר של אומנויות ונופים, עבודה בתנועה ושוב מעגלים חדשים של קשרים עם מדריכים וחניכים. קשרים שנורית ודני השכילו כדרכם להמשיכם עד היום.
לפני כ-6 שנים הופיעה המחלה. כשנה אחר-כך הסתמן שאינה ניתנת לעצירה. נורית הייתה נחושה לעכב אותה ככל שתוכל. חקרה ולמדה אותה על כל שלביה ויצאה להיאבק בה בכל דרך אפשרית כשלצדה מתייצבת משפחתה תומכת ואוהבת. נלחמה על הסיכוי ללוות את ילדיה בעוד פרק ובעוד שלב בחייהם. במקביל למלחמה העקשנית והמחושבת שניהלה, השתדלה להשרות סביבה את ההרגשה ש"העסקים כרגיל": סיימה בהצטיינות לימודים לתואר באומנות באוניברסיטת ת"א, עבדה במפעל ובגיזום במטע ואף הספיקה לצאת לנסיעת פרידה ממקסיקו – ארץ אהבתה.
את ימיה האחרונים החליטה לעשות כאן בבית, מוקפת במשפחתה האוהבת, בחברות תומכות, מקפידה להיפרד בדרכה מכל אחד מיקיריה ומעניקה טיפול אחרון לצמחים בגינתה ברגעים של פסק זמן מכאב.
בתמונה אחרונה אני רואה אותך יושבת במרפסת הקדמית, מוקפת בעציצים ירוקים ופורחים, נושמת רגעים אחרונים של לבלוב ואביב. נזכור אותך באהבה בכל פרט ואירוע מהדרך הארוכה שעשינו יחד, את מודעות החגים והחתונות והקישוטים המוקפדים, את הטיולים המשותפים, את השיחות והוויכוחים מסביב לקומקום תה צמחים.
את החיבה והפינוקים ותשומת הלב שהענקת למשפחתנו.
נזכור ונתגעגע – רן זיו |
