מיכל אמיתי, מזלטה, לבית פינצי, נולדה
ביגוסלביה בעיר טוזלה להוריה שלום וברטה,
משפחה יהודית דתית ואמידה. מיכל הייתה האחות הצעירה לנחמה.
לאביה שלום, חייט במקצועו, היה עסק מצליח לפפיונים, עניבות פרפר והוא היה בעל מעמד
בקהילה היהודית בעיר. כשפרצה המלחמה, אחד העובדים, מוסלמי במוצאו, הזהיר את המשפחה מבוא הגרמנים וכך הם ניצלו, ברחו חסרי כל, לקחו מה שיכלו.
בזמן המלחמה בעודה ילדה קטנה, הם חיו ביערות, התחברו לפרטיזנים בתנאים קשים מאד של
שלג, פחד וחוסר במזון. הם ניזונו מקליפות של עצים וחוו אימה גדולה אבל המשפחה הגרעינית
ניצלה.
אחרי המלחמה, שבו לעירם ולביתם עליו השתלטו אחרים, כמו גם על העסק.
לישראל עלתה המשפחה יחד, לחיפה. הבנות עברו לקיבוץ עין המפרץ במסגרת עלית הנוער,
שם נשארה מיכל עד הצבא.
בצבא התגייסה הקבוצה לנח”ל, במסגרתו הגיעה לברעם, כאן הכירה את אבנר אמיתי ז”ל.
אבנר ומיכל התחתנו בנהריה.
בשנת 1957 נולד אילן, בשנת 1958 נולד שי ובשנת 1969 נולדה עירית.
מיכל עבדה בבית תינוקות, בפעוטונים ובעיקר בקומונה ובענפית. היו לה ידי זהב וכל דבר היא
עשתה במסירות ועל הצד הטוב ביותר. הייתה מגיעה לעבודה, תפרה במכונת התפירה, הייתה
גאה שמשאירים לה את התיקונים הכי קשים, כל תפר שלה יצא מדויק וטיפ-טופ.
ילדיה זוכרים אותה כאופה מצטיינת של מיני מאפים מיוחדים וטעימים, שי זוכר שהיה מגיע
מהמוסד, אוכל חצי עוגה בהנאה מרובה ולשאלתה: “שיקלה, איך העוגה? ” היה עונה: “אפשר
לאכול...”
עירית מספרת שאולי הסיבה שלא למדה ממנה אפיה ומלאכת יד שהייתה התחביב הגדולה
שלה והיא עשתה אותו ביצירתיות רבה, הייתה כי היא לא רצתה להתחלף בתפקידים ושמיכל
אימה, תמשיך להיות חיונית ולמצוא משמעות לחייה.
למיכל ולאבנר ז”ל הייתה זוגיות צמודה וטובה, אבנר טיפל ותמך בה כל חייה, בהם התמודדה עם מחלות שונות. מיכל סמכה על אבנר בכל. כשהוא היה אומר לה: “מיכל תנוחי –” היא ענתה:
“אבנריקו, אתה יודע איפה אנוח? בקבר.”
כשאבנר חלה בפעם השלישית בסרטן, הוא הרגיש שלא יוכל לתת לה מענה טיפולי והוחלט
להעבירה לבית סבים.
כשעברה לבית סבים היא שתקה. מרגע כניסתה לבית סבים מצבה הדרדר למרות הטיפול המסור.
מיכל הייתה מופנמת מאד, לא שיתפה בדיבור וברגשות, הייתה תחושה שיש הסכמה בין אבנר
ומיכל לא לדבר עם הילדים על הדברים הקשים שעברו.
מיכל הייתה בעלת מזג שקט, היא זכורה כבעלת מאור פנים וחיוך טוב ונדיב.
היו למיכל שמחות, חתונות, לידת הילדים, היו לה חיים מורכבים וזיכרונות שלא באו לידי ביטוי,
משפחתה תמכה בה כל השנים באופן מעורר התרגשות והשראה. הם סעדו אותה, היו נוכחים
ומשמעותיים בחייה.
יהי זיכרה של מיכל חברתנו ברוך.