ברגע זה, כאשר אני חושבת עליך מיכאל ותמונות הזמן חולפות ביעף, עצר הכול פתאום מלכת. לא תמול-שלשום, גם לא מחר, רק הווה רוטט וממאן להאמין כי אתה מיכאל איננו עוד.
בלכתך, לקחת עמך חלק מזיכרונותיי, מן החוויות המשותפות שלנו בתנועה, דרך גיל הנעורים הסוער כחברים בגדוד "ברעם" חיפה. אנחנו יחד בטיולים הנהדרים. כל קיץ מבלים במחנות עבודה שם מתנסים במשהו מחיי קיבוץ. זוכר איך גרנו יחד באותו חדר, מרכלים ומשתטים ואתה תמיד מחזיר הכול לרצינות ובלהט ובקנאות מתייחס לדברים.
אז כשהיינו עדיין צעירים ותמימים.
אנחנו נפגשים יום-יום בשביל, בבית-ילדים, בפגישות "נחשול" ודי ולו ברמז של מלה או אולי ציון מקום ושם של מישהו כדי שנעזור זה לזו להיזכר באותם ימים. ואז חיוך משמעותי, הערה עם פרטים מנבכי הזיכרון. כל אחד בדרכו שלו ואתה עם כול המתלווה שבך, רגש השייכות, החשיבות ורגש הרעות.
לא פלא שהייתה לי אילך, מיכאל, גישה לא אובייקטיבית. עפ"י סלחנית ומקבלת. לא פעם אף הזדהיתי מאד עם דבריך כאילו היית לי לפה ולכל נושא ועניין הייתה לך דעה ברורה ומגובשת עם הרבה עקביות וקנאות לערכים, ולא היססת להשמיע קולך ...לא ...לא, תמיד בטון המתאים מפני שהדברים הציקו לך מבפנים והיו מתפרצים וגם קשים. כמו, אני נזכרת, כמו אותם דברים שכתבת לנו בתנועה מכפר-הנוער "גלים" למחרת שיחת גדוד. כבר אז הערכתי בך את תחושת השייכות והמעורבות גם כאשר היית רחוק מאתנו גיאוגרפית. ואיזה כוח רצון מדהים להיות בפנים ולהשפיע.
ממכתביך ניכרת רגישות לכל עניין ונושא. העין והלב, כן דווקא הלב שאכזב, מתרגמים דרך עטך השוטף והקולח את תחושת החיים שלך – ואהבתם.
עם חלוף השנים, פרטים נשכחים אך תמיד תהיה, מיכאל, בזכרוני החלק מאותה תקופה יפה.
עדנה הלל |
